תני לי לדבר איתך מעט, ילדה, את אף פעם לא נותנת לי לדבר. למה?
ממה את מפחדת? יכול להיות שתשמעי כמה דברים בפעם הראשונה.
דברים חשובים, אני מבטיח. את לא רוצה להצטער. אז מה? אפשר
לחשוב שעכשיו את לא מצטערת על יותר מדי דברים. לא? אני טועה?
אני אף פעם לא טועה ואת יודעת את זה. הרי אמת היא הדבר שמפחיד
אותך יותר מכל. מערומיה. מה יש לך עוד חוץ ממנה, חוץ מהאמת?
אין לך דבר ואת יודעת היטב את האמת. הרי שנים שאת הולכת לאורה
הקר ונלחמת בשמה בחרב שלופה, נעמדת מול כל מי שמעז לומר דבר
הכי קטן העומד בסתירה לאמת שלך היקרה. כמה נפשות עיקרת בשמה
וכמה עלבונות תלית בה? אפילו את כבר איבדת את הספירה. כמה דם
שפכת, ילדה, כמה דם. יש דברים שאין עליהם כפרה ילדתי. את חושבת
שבעלי הלבבות ההם, שמחצת באגרופך, שחנקת בפלדת האמת, את חושבת
שכל אותם אומללים שכחו אותך? האמת היא שלא. הם לא שכחו ולא
ישכחו. את הרגש את לקחת מהם מזמן אבל הזיכרון, בזכרונם שכחת
לפגוע. והם זוכרים אותך היטב, אני מבטיח, שלא יהיה לך ספק,
ילדתי. הם זוכרים כל תו בפנייך, והם זוכרים היטב את חיוכך, והם
זוכרים יותר מכל את מילותייך שארבו להם בחושך, מחכות לנפילה.
הם זוכרים אותך בדיוק כמו שאת זוכרת אותם, את הבעת פניהם
המעונה כשהאמת הוטחה בהם קשה וחודרנית ופוצעת.
לכי לישון, ילדה, כבר מאוחר. הסליחה עוד לא התעוררה בך. אולי
מחר אני אביא אותה.