היער בראשך אפל, אפל ומלוכלך, ומחשבות באות, בעל כורחך, את
מגרשת רק בשביל לראות אותן שבות בדמות אחרת, להלום או לחדול,
האם להיכנע לשלל דמויות האופל הרודפות אותך בחלומות מיוקצים,
מסויטים, של ערפל סמיך ממים ומדם, וכלום יש טעם לנסות ולהדוף
היצרים והתחושות, האם הרצונות ברורים לך, האם את כבר יודעת מי
את ומי אני, ואיפה נגמרים אנחנו מול ההם ומול עולם אכזר, שאת
יודעת שאוהב אותך אבל בדרך לא ברורה, האם תצליחי להבין איך הוא
פועל, האם תוכלי לומר לו די או לבקש ממנו מחילה, או לעשות שלום
ולעשן מקטרת אינדיאנית גם אם את חושבת שאסור או שאולי מותר,
אולי צריך, אולי עדיף לומר נגמר, אינני, או הנני שלכם, עשו בי
כרצונכם, עזבוני לנפשי, הניחו לי לחלום, ושוב הסיוטים, ושוב
היער האפל, ושוב זה את לבד מול העולם, מול הרוע שיוצא ממך, אל
מול מותך, אל מול חייך השלמים והבלתי גמורים לעולמים, האם יש
טעם עוד לרדוף אחר החלומות הבלתי מושגים, אחר העצב והבכי,
השמחה, אחר האושר שאומרים הוא חמקמק, ואת יודעת, הוא פה, מעבר
לפינה, כן, הוא אורב לך בהישג היד ואת בורחת, בכוונה, ואיך את
רוצה להגיע, ולאן, ומתי, אם בכלל תוכלי לצעוק לו בוא, ללחוש לו
די, לרמוז לו שנמאס ושהגיע זמן, אולי פיוס, רק איך?