"סליחה, אתה יודע איפה אגף ג' לחולי לב?" הסטודנט הצעיר הנהן -
"קומה שלישית ימינה".
יניב טיפס במעלה המדרגות. לא היתה לו סבלנות לחכות למעלית.
יניב היה טיפוס מעשי. הכל קצר, קולע, בלי חוכמות. רגליים על
הקרקע, ארוכות במיוחד.
הוא היה בחור גבוה מאוד, עם קווי לסת חדים וראש מגולח. בידו
אחז זר פרחים. אחיזתו חזקה. על גרם המדרגות שבו עלה נותר שובל
של עלים.
הוא הגיע לקומה השלישית ופנה ימינה במסדרון. אחות בסינר עברה
שם. "את מי אתה מחפש?" שאלה במבטא רוסי כבד. "את מרתה."
"היא בחדר טיפול נמרץ, סוף המסדרון שמאלה."
יניב האיץ את צעדיו, כמעט רץ. טיפול נמרץ?! מה קרה? איך לא
הודיעו לי על זה!
הוא טילטל את הפרחים בעצבנות.
הרופא שעמד בחדר הישיר את מבטו אל יניב - "אני מצטער." הזר
נשמט.

לקראת ערב התקבצה קבוצת אנשים סביב השער. יניב חיבק את בתו
הבוכה.
התהלוכה הקודרת, שבראשה רב מתפלל, החלה להתקדם דרך שורות
המצבות.
בתוך האלונקה, מתחת לבדים השחורים, שכבה מרתה. דוממת.
היא היתה אישה מבוגרת. שמנה, אבל בריאה. שיערה החום וחיוכה החם
הקרינו שמחת חיים ואהבה. היא היתה שופעת חיים.
כשמתים - זה רק בגלל שהאדם ויתר. אבל היא לא ויתרה. משהו במוות
הזה היה לא נכון.
לאט לאט הניחו את הגופה בבור. האדמה כיסתה אותו. זרי פרחים
ומספר אבנים היו מונחים על מה שהיה כרגע תל אדמה קטן. יניב
הניח זר משלו.
לאט לאט ובשתיקה הם התרחקו, יצאו ונפרדו לעולמים ממרתה. מרתה
ששכבה שם.
מרתה שפתאום השתעלה.