שוב לכתוב מה שאני מרגיש,
אי אפשר להעביר מחשבות ורגשות לדף לבן עם קווים שחורים,
דיו וחלקיקים.

כל דבר נראה יפה אבל מכוער,
כל כך פשוט אבל מסובך מידי.
יש דברים יפים כל כך שכל כך הייתי רוצה שיהיו שלי,
הם הדבר שעליהם החיים בנויים,
השמש, משקימה כל בוקר ושוקעת כל ערב בים.
הירח,העוטף כל דבר בהילה לבנה שלווה, הלילה הדומם.
אדמה, צבעה החום הטהור, והדממה המושלמת שלה.
וכמה נדוש ... את,
את שכולם אוהבים, מי יכול בלעדיך, החיים והמוות  ביד הלשון, זה
המשפט שלך,
רק מדברים, דיבורים על החיים.
זה מדהים איך את מסתירה את מה שאת מרגישה בכזאת קלות.
איזו צביעות טהורה, הדבר שאני כל כך שונא בבני אדם.
ובמיוחד בך,
כמה מחסומים יש לך,
כמה עולמות פנימיים יש בך,
איך את יכולה לשמור הכל בפנים,
בלי להתפוצץ,
או לבקש ממישהוא לתקוע סכין בלבך,
אבל זה לא יעזור הוא גם ככה שבור בגלל איזו בן זונה.