בואי, רוח לבנה
ועטפי בקרומך השקוף, הלבן, הנזירי
את לבי השחור וחטאיו האפורים-
אין להם צדק, או גאולה
שיוכלו לשפוט או להושיע
את הנעשה שאין להשיב.
מחשכת הפינות הרחק על קצה הקיר
אני צופה
עיניים לי ולא יראוני
שפתיים לי ולא עוד טעמן על פי אחר
אני לבד. בדידותי למשענת,
אלמנה שחורה בעלת אלפי יתומים
שרצים אנה ואנה ברחבי החלל-
נטולי זכר אימן, נמרצים,
עטים על כל קורבן תמים
הנלכד ברשת אהבתם.
גם לי היה אחד, ולו היה קבר רך, שברירי
שנתן את חייו לקיים שלוחות נוספות
של אהבה אינסטינקטיבית חשוכת מרפא,
תשוקה הניבטת מתוך עיניים בוערות באדום
של סכנה, סוף מאכל לאיטו
הוא הובילני למשתה, רקד, והפך לארוחה בסופו.
הרוח חודר יותר מתמיד
מבעד לצעיף היתמות
בו אני שוכנת.
אין מבקר, רק אורחים אקראיים
שלא נטו ללון
על רשת קטלנית וזדונית.
גם הם, בני האנוש, אינם זכאים מעונש
כי ראיתי אותו האחר
הופך לאחד מאתנו
רק בגרסה מגודלת ומגושמת
הוא נשם נשמת אפו האחרונה כאדם
עת הפך חושך לאור יום ראשון-
הג'וק של קפקא,
גופתו הגדולה, הקפואה
כאונייה המתאווה לנוסעים
שהשליכוה לחוף עת חמדה עיניהם אחרות
מונחת שם, על החוף הנמוך
ואין מבקרים.
הג'וק של קפקא-
הוא היה משהו, האנוש הזה,
כל הזמן שוכן בספרים
כפשפש שגזר עליו הגורל לנבור, לצבור אבק הדעת
ובלי להחכים
להמשיך להתקיים.
ברגעים האחרונים לקיומו שמעתי
אנחה חרקית
שרק אני יכולתי לשמוע
כשהאחד שלי גם הוא נטשני לחוקי הטבע
שאי אפשר להסביר.
ואני, השפוטה,
אלמנה שחורה על הקיר. |