..." אבל לדת יש תפקיד נוסף: עבור מיעוט קטן, היא משמשת
כאפשרות לשינוי יסודי ומרחיק לכת; כאפשרות לשחרור. בתפקידה זה,
הדת אינה מחזקת את ה'עצמי' הנפרד אלא מנפצת אותו לחלוטין. היא
אינה מספקת נחמה, אלא הרס; לא עוגן, אלא ריק; לא שביעות רצון
'עצמית', אלא התפוצצות: לא נוחות, כי אם מהפכה. בתפקיד זה, הדת
אינה מחזקת את התודעה כמקובל, אלא מציעה מהפך מרחיק לכת:
טרנספורמציה של ממש במעמקי התודעה עצמה"
קן וילבר, ההתחלה של 'רוחניות המשנה מן היסוד, מאמר שנכתב
במיוחד עבור המגזין, What is Enlightment?

לפרק את התודעה
לבוא לתודעה,  לתפיסת העולם של מישהו ולפרק אותה.
לא ללמד, לא לגרום הנאה או ריגוש, לא להעשיר או לפתור בעיות,
או להביא להארה.
אלא לפרק.
לבוא תודעה כדי לפרקה.
ואז להרכיבה מחדש.
לשפץ את התודעה ואת תפיסת העולם והמציאות. לזרוק חלקים חלודים,
להכניס זויות ראיה חדשות, לאחות את החלקיקים בהקשר חדש.
ולהביא לתפיסת מציאות חדשה.

מאוד שונה מאשר לביים את התודעה, לעצב אותה, לעטר אותה, להלביש
אותה.
לא. כאן מדובר על פירוק; מציאת כל שחלש, מזוייף, כוזב, שתול,
לא אורגני ואינטרסנטי.
לתלוש אותו ולאחות את החללים ואת שנותר - לכדי תמונת עולם
שונה.

לפרק את התודעה הקיימת, את היצור הזה שהתנחל בטריטוריה של
תודעתנו - וכבש אותה.
התנחל, כמו סרטן ענק באמצע הפנים.
לתלוש את אבריו, צבת אחר צבת.
לשחרר את חלקי הפנים המעוכים ולתת לפרצוף הפנימי לצאת החוצה
ולנשום.

אבל אין טעם לפרק את הסרטן מן הפנים כל עוד סביבו כולם
מסתובבים על סרטנים על הפנים. זה חסר שחר. הוא יהיה אבוד ללא
הסרטן שלו. שמועך את אברי פניו.
הוא יהיה יותר אבוד מאבוד. קח מאדם הכל רק לא את הפילוסופיה
שלו. (הפילוסופיה שהיא בעצם לא שלו אלא של כולם; זה אותו
הסרטן, רק  משוכפל).
כי בלעדי הדרך בה הוא מסביר לעצמו את העולם (וזה כמובן לא
ההסבר שלו, כי זה הגיע אליו בדרכים נסתרות, עוד לפני שחש בכלל
צורך לתהות על קנקנו של העולם הזה שמצא עצמו בו) -  הוא עירום
בקהל של לבושים בקפידה.
קח ממנו את הסרטן והוא כמו אדם וחווה בגן עדן; 'עירומים
ויתבוששו'. עירום שמצד אחד חושף את האדם לעיני כל ומצד שני
מאפשר לו לראות, (ללא הסרטן הזה שיושב לו באמצע הפנים) את
המציאות כמות שהיא.  
חשיפה קשה. הוא רוצה בחזרה את הסרטן שלו, כמו בני ישראל את
השומים והבצלים וסיר הבשר שבמצרים. מה זה המדבר הזה? כלום, אין
וריק. וזה מפחיד.
תנו לו בחזרה את הסרטן, שאמנם מועך את הפנים, אך מרכך את המפגש
עם החומרים הקשים של החיים. שהרי הסרטן (תפיסת החיים החברתית
המאומצת והמאמצת...) הוא עדיין רך ועדין כאמבה, יחסית לקשיי
החיים בעולם וביקום; קר, ענק, בלתי פרסונלי וחידתי.
הסרטן הוא הפשר המקומי הכוזב. זה שנוצר כדי שלא נצטרך לעבור
דרך מסדרון האין הריקני  והמפחיד, בדרך למפגש עם האימה
והאבסורד הקיומי (זיקנה, בוגדנות, ניכור, מחלות ומוות) כמות
שהוא.
עצם הפירוק של התודעה הכוזבת אינו קשה. זו האימה שצפה מבפנים
כשמסירים אותה- שיוצרים את הקושי.
האפסטימולוגיה (תורת ההכרה) הרווחת והמצויה כבשה את האונטלוגיה
(תורת היש) המקורית.
דהיינו, הדרך בה לומדנו לראות את המציאות - מסתירה עתה לגמרי
את המרקם הישותי הפנימי של הדברים, כמות שהם.
הדרך בה אנו מתוכנתים לראות את החיים - לא מאפשרת לנו לראות
אותם (כמות שהם, כפי שהם).
התיכנות הסוציאלי וראית העולם הקולקטיבית, אונסים את הראיה
הבתולית והישותית של היחיד ביחידותו.

והדרך היחידה, היא לפרק את התיכנות הזה שיושב לנו על התודעה
ובמרכז הפנים.
אך הדרך בה אנו רואים את המציאות היא לא רק כסרטן זאולוגי על
פנינו, אלא גם כסרטן ביולוגי במערכות גופנו: הוא התפשט עד כדי
כך שהו ממלא את כל היותנו.
עתה הסרטן מחזיק את האדם בחיים.
תעקור אותו, כמו עקרת את מערכת הדם שלו והוא ימות.

לסיכום:
שום דבר לא חשוב, אם קודם לכך לא מפרקים את התודעה, (כדי
להרכיבה שוב מחדש בצורה אחרת). כי היא כיבוש זר וטוטלי. מערך
על, השולט על הכל.
ואף אחד לא יתן למישהו לעשות לו את זה (לפרק לו את התודעה).
יכול להיות שיתן לו להתחיל בזה, אך משלב מסויים האימה מציפה
אותו מבפנים, משתלטת והוא מוצא עצמו בועט את המפרק הזמני החוצה
מתהליך הפירוק. ומחייו.

"האדם ההמוני, ככל שעלולים חייו להיות קשים, נהנה לפחות מן
האושר בכך שאין הוא חושב עליהם. לחיות את החיים כשאתה חולף,
חיצוני, כמו חתול או כלב - כך נוהגים בני האדם הכלליים, וכך יש
לחיות את החיים כדי שהם יוכלות לכלול את הסיפוק של החתול או
הכלב.
לחשוב משמעו להרוס, עצם תהליך החשיבה מצביע על אותה מחשבה,
שכן לחשוב משמעו לפרק. אילו ידעו בני האדם חהרהר במסתרי
החיים, אילו ידעו לחוש את האלף המורכבויות האורבות לנפש בכל
פרט קטון של פעולה, הרי שלא היו פועלים לעולם, אפילו לא היו
חיים. הם היו הורגםי את עצמם בבהלה, כמו אלו המתאבדים כדי שלא
יערפו את ראשם ביום המחרת".
פרננדו פסוא, "ספר האי נחת", פרמגמנט 405, עמ' 404,

גבריאל רעם
17.8.2003