דמות חדשה הופיעה על הבמה
אפלה, זדונית,
עמדה באמצע הזירה הלבנה
והביטה בעיניים אדומות של זריחה בלתי אפשרית
כלפי אופק הקהל, משורטט בקווים גסים ועקומים.

זמזום עלה חרש מבעד לשורות הצופים
לבבות חורשי זימה, סקרנות שאין לה קץ
שוועו דעת מה עשתה שם, ומדוע כך עמדה
ושום אחר אין לדידה.

הכל קפאו כבתוך תמונה מספר
והיא, היחידה, החלה צועדת
בצעדים מדודים, נמשכים, חותמים עומקם על פס האבק הדק
על פני הכל
היא חלפה, מאיימת, גלימתה השחורה --
קיומה הנצחי.

חלקם רצה קום, להתרחק,
חלקם חשב לברוח
אך נדמה היה לכל כי לא נותר בהם הכוח
כוח החיים, התנועה, שנראה כנשאב ע"י הגלימה השחורה
כל רגע הולך והולך
עד שנגמר.

רק עולל קטן ובלתי חשוב
מצא דרכו בינות לרגלי אנשים קפואות
עיניו הגדולות, חיוכו המתוק
אל עבר הגוף המר, השותק, הקפוא
שעמד לו באמצע הזירה.

הוא עקב אחריה בעיניים קורנות,
אישוניו משקפים צללית הגלימה
מתקרב עד כי אוחז בשוליה
והיא אוספת אותו אליה, מכסה ומעלימה.

שקט. דממה. הדמות השחורה--
צבעי ארגמן וסגול נרקמים במדיה
שעה שריחפה קלות מעל האירוע
אל עבר שמיים דוממים, שומרי סוד.
דמעות קטנות וצלולות, שקופות החלו לרדת פתאום
מתוך מעבי הגלימה הסוחפת
שעפה מעל הקהל ונעלמה
אל בין השחקים--
המערכה השנייה הגיעה לסופה.

           

אמו לא גילתה מעולם
מה קרה לבנה האובד
שמצא דרכו מן האור אל תוך חשיכה מגוננת
תחומה בגלימה השחורה.
ועתים אף היו כי הופיע עולל
בשמיים בינות עננים
חיוכו מתמשך, קרן נוגה
שפתיו הרכות, שושנים.
ואולי לא היה דבר מכל אלה
והיא רק חלמה בהקיץ
נותרה מחשבה בראשה, מתרוצצת--
זהו מחזה שאת סיומו לא תרצה להחמיץ!