ביום שישי אחד, בקיץ,
כשהיינו ילדים, שלושתנו, גדעון ואסף ואני,
אבא שלי לקח אותנו, כרגיל בימי שישי בקיץ,
לחוף טנטורה.
רק שם הוא היה מוכן לשחות -
ורק בצד שאין בו שובר גלים.
אף פעם זה לא נראה כאילו הוא משגיח עלינו,
להפך: הוא היה מעודד אותנו לרוץ-רחוק, וללכת-רחוק,
ולשחות-רחוק.
מצאנו, גדעון ואסף ואני, איזה משטח עץ גדול צף במי-תמוז
הבהירים עד כדי שקיפות תכלכלה,
החלטנו שהוא רפסודה, ושטנו איתה רחוק כל כך,
שודדי ים שכמותנו.
שומרים על שיווי משקל, נלחמים בגלים ובסחף הנורא,
כמה מאושרים היינו:
רק היום אני מבין
כמה מאושר היה אבא שלי,
להסתכל עלינו ככה, שלושת הילדים שלו,
ורק היום אני מבין שאוכל להיות מאושר
כמו שהייתי בימי שישי ההם
כמו שאבא שלי היה, בימי שישי ההם,
רק כשיהיו לי שלושה פיראטים קטנים משלי,
ואני אעמוד על החוף ואתסכל עליהם, בלי שהם ישימו לב,
שוחים וצוללים וצפים, שטים על רפסודה מאולתרת
וקופצים ראש מהסלע ההוא,
על חוף הים, בטנטורה.