מרפסת עץ פתוחה אל ההרים
בבית קפה קטן בעיירה איטית
על אחת מפסגות הפירנאים:
בשמלת כתפיות שחורה,
מאופרת כמו סופיה לורן,
נועה תשבי יושבת מולי:
אני רוכן לעברה, שולח יד אל שיערה, גלי
לי סוד, נועה
והיא אומדת את כנותי בעיניה הפקוחות
למחצה
וראשה נשען לאחור אל כף היד הפתוחה
מלטפת אותו כאילו היה
ראשה של סוסה אצילה, מתועדת יוחסין, גאוותנית,
רוקעת ברגלה בעצבנות מסוימת עד שהיא מבחינה
שהקרב אליה איננו אלא אדונה האוהב, המיטיב והקשוב
הכמעט מתפתה לשים בין שפתיה קוביית סוכר -
ובמקום זה
אני קם ומזמין אותה לרקוד
תזמורת ספרדית-צוענית מנגנת את
"ההיסטוריה של האהבה"
והיא צמודה אלי, נעה ברכות, שדיה שם, נוכחים, מוגשים, מוצעים
לי,
מכיוון שכך היא ואני, אני והיא, בני-אלמוות:
ידה נחה על כתפי האחת, ראשה מונח על השנייה
היא מריחה כמו יער לילי, שדונים וינשופים וכוכבים
מתמסרת ושופעת כמו האלמנה של זורבה
ואני מוביל את הריקוד אבל הולך אחריה,
גולש-מחליק בנתיב שהיא מסמנת לי, באותות נשיים למכביר,
נרות מסביב,
בדלעות מפוסלות ובכיסויי נייר צבעוני ובבתי זכוכית:
אנחנו לא הולכים לאף מקום, אנחנו ממשיכים לרקוד, נועה ואני,
להק הצוענים ממשיך לנגן את ההיסטוריה של האהבה
הנרות ממשיכים להאיר על מרפסת העץ הפתוחה אל ההרים
הכל נשאר כמו שהוא,
הכל ממשיך להיות.