כשהשפיות עוזבת והאור נכנס,
האור השחור שבתוכה מכונס,
בעמקי נשמתה העולה מן השאול,
נשמה שחזרה לקעקע בשכול.

פרצופה חיכני לעיני האנשים,
אך במגירותיה באנוחיאן כתובים.
סודות אפלים מודחקים לפינה,
ילדים מוטלים על הארץ -  בתת ההכרה.

כשהטירוף השתלט על הנשמה השחורה,
בשעות צהריים בביתה זה קרה,
ילדיה צורחים פרצופים של אימה,
זעקות כאב חודרות אל תוך האדמה.

בחרב שלופה, מושחזת, כסופה,
אחד אחר אחד את ראשיהם היא ערפה.
אמא תפסיקי - מה את עושה?
הנשמה השחורה בעצמה מאסה.

בחרב שלופה, בנשימה אחרונה,
הניפה ידה ושיספה את גרונה.
שחטה את עצמה וחזרה חזרה.
כשהטירוף השתלט על הנשמה השחורה.