החלה תקופה חדשה בחיי, שנשאה מהר מאד מאפיינים שלא הכרתי וניתן
בה ביטוי לצדדים בי שלא מימשתי עד אז, צדדים שבאופן עקרוני
התנגדתי להם, ואף בזתי להם ולשכיחות שלהם בקרב ההומואים, כפי
שהתבטא לפחות בסביבה הוירטואלית. זה התחיל קצת אחרי הפרידה
מאורי, נפגשתי אחרי שיחה קצרה באינטרנט עם בחור שהיה גדול ממני
בכמה שנים. הוא בא לקחת אותי ונסענו לבית קפה שהרביתי לשבת בו.
לא הצלחתי להחליט אם המראה שלו מוצא חן בעיני או לא, אבל הוא
לא היה דוחה בשום צורה שהיא. הגענו, הזמנו שתיה והוא הלך לתפוס
שולחן בחוץ, בעוד אני חיכיתי להזמנה שלנו. כשנשארתי לבד עם אחת
העובדות שהיכרתי, לחשתי לה "אני שונא בליינד-דייטס" והיא
הופתעה מגילוי הלב שלי, אבל מיד אמרה "למה, הוא חמוד, יצא לך
טוב", ואני אמרתי "לא יודע".

יצאתי עם השתיה שלנו וניווטתי בזהירות לשולחן שבו התיישב. לאחר
שסיימנו לשתות ולפטפט את פטפוטי הסרק של פגישות מסוג זה, היה
ברור שאורך הנשימה של הדייט הזה פג, וציינתי כבדרך אגב שמתחיל
"סיינפלד" עוד מעט, והוספתי שאני מאד אוהב את התוכנית. הוא
הבין את הרמז, קמנו לשלם והסתלקנו משם. בדרך לאוטו הציע שנלך
לראות "סיינפלד" אצלו, במקום שסתם יחזיר אותי הביתה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לסרב לו, להכתיר את הערב ככשלון
נוסף ולהכיר בעובדה שלא יצא גם הפעם כלום, לסיים יפה את העניין
ולחזור למחילה שלי, אולם משהו שהפתיע אפילו אותי, מן פרץ
ספונטניות וזרימה, גרם לי להסכים. וכך נסענו אליו, והתיישבנו
בסלון מול הקומדיה המצחיקה ביותר של כל הזמנים, ללא ספק.

הוא חיכה בסבלנות ראוייה להערכה עד שיסתיים הפרק, ורק אז שלח
יד והניח אותה על ירכי, והחל ללטף אותי. תמים כשהייתי אז, לא
הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא לא בושש להבהיר, ובין נשיקה
לליטוף, שחרר אמירה נוסח "אם אתה לא רוצה, תגיד ונפסיק".
בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה, ואני מעדיף להפסיק, אבל איכשהו,
באופן שמשלב כושר שכנוע לגיטימי ונחישות אגרסיבית, הוא גרם לכך
שהנשיקה תתלהט, שלח ידיו לאזורים בוערים, ולמרות שהייתי עקשן,
הצליח להציב את הגבול יותר ויותר רחוק, ולהתקדם עוד ועוד
קדימה, לקלף מעלי פריט לבוש אחד ועוד אחד, כשבתוכי מתנהל מאבק
סוער וגופי אחוז התרגשות.

לא הכרתי את סוג המגע הזה, שעיקרו זרות מוחלטת. עד עכשיו הייתי
עם מעט מאד אנשים, גם אם התחלתי בגיל צעיר, ותמיד הבחירה הייתה
בידי, ואילו כאן מישהו אחד הוא שמכתיב את העניינים, ומצעיד
אותם לכיוון מאד מיני שכמוהו לא ידעתי שנים, שאליו התכוונתי
לצעוד רק עם בחיר לבי הבא, שלא ידעתי אם יבוא כלל. בשלב מסויים
נפרץ המחסום, והיה לי ברור שבעוד שניות ספורות שנינו נהייה
ערומים על הספה בבית שמעולם לא ראיתי קודם לכן. וכשזה קרה,
ושני גופינו הערומים לגמרי - בלא אף פיסת בד מפרידה - היו
צמודים זה כנגד זה, כמו נרפא דבר מה, כמו אחז בנו רוגע ומזור,
ומשם המשכנו בתשוקה והנאה, המלווה בהמשך התרגשות עזה מאד שלי,
עד כי יבש גרוני והרגשתי שאינני במיטבי. שלווה כשלוותו היחסית
של שותפי לספה הצלחתי לזהות בהתנהגותי שלי רק כעבור למעלה
משנה, כשמפגשים מזדמנים כאלה הפכו למנת חלקי הכמעט בלעדית, שלא
לומר - להרגל.

כעבור חודש זה חזר על עצמו, עם בחור אחר. שוב - שיחה קצרה
באינטרנט, יד קלה על הדק הטלפון, בזבוז של שעה בבית קפה,
והתלבטות אם לעלות איתו הביתה או לא. חישוב קצר וקר ברוח ה"אם
כבר" ותשובה ברורה בסגנון ה"אז כבר". ומשם, כבר לא הייתה דרך
חזרה, כמו השתחרר לו איזה שד מבקבוק שבעבר לא רציתי להכיר
בקיומו, ובלע את הבקבוק ממנו יצא, מונע כל אפשרות של חזרתו
פנימה, של ריסון. אחת חודש, בממוצע, הייתי נפגש עם מישהו,
כשהמטרה הכללית היא אחת. ועם הזמן השתכללתי, ידעתי בדיוק לאילו
חדרי שיחות להיכנס, הצטיידתי בתמונה וידעתי לדרוש מהצד השני
שישלח אחת בתמורה. ידעתי לא מעט מפגשים כושלים, שבהם במקרה
הטוב כל צד חוזר על צעדיו למקום ממנו בא תוך זמן קצר, ובמקרה
הרע מתפשרים ונכנסים למיטה, אבל גם לא מעט הנאות וחוויות
מוצלחות ומספקות.

הגורם העיקרי שהניע אותי להתחיל עם הדפוס הזה, להמשיך איתו
ולהיסחף לתוכו לחלוטין, היה המחשבה החוזרת על יהודה. למרות
חוסר ההגיון שבזה, חשבתי כאילו אני מעניש אותו בצורה כלשהי,
כאומר "אם לא נתת לי את האהבה שהייתי צריך ממך, אפקיר עצמי
לאבדון". וכחיזוק נוסף שימשו זכרונות סיפוריו על חודש ההוללות
שעבר עליו בזמן שהיה בגימ"לים לאחר הניתוח, כשהיה, לדבריו, כל
יום עם מישהו אחר. חשתי צורך להשתוות אליו, לדמות לו, להוכיח
לעצמי שאיני חסר ניסיון מיני כפי שהצטיירתי לידו, שאני לא פחות
נועז ממנו. לא השכלתי להבין שבסופו של דבר יהיה זה אני שישלם
את המחיר על הפקרת גופי בידי זרים, שעל כל אסימון שאשלשל לקופת
ההתחשבנות המופשטת וחסרת הפשר ביני לבין יהודה, יגרע מעצמו
אסימון מקופת השלמות הנפשית שלי, שהלכה והושחתה עם הזמן. לא
הבנתי שאין בכך עונש כלשהו לאיש מלבדי, ובתוכי קיוויתי שאם
אהיה עם מספיק בחורים, לבסוף תגיע אליו השמועה על המתירנות
המינית שגזרתי על עצמי והוא, אולי, יקנא, יצור קשר, או השד
יודע מה.

באותו זמן התחדש דבר נוסף בחיי. במקרה לגמרי, וללא תכנון
מקדים, זכיתי לצמצם את הרומן שלי עם רכבת ישראל, לצאת מהבית,
ולעבור לגור בדירה במרכז. זה התחיל מחברה שלי שהשתחררה מהצבא,
ורצתה לצאת מהבית, לגור בתל-אביב, לעבוד ולחסוך. היא ביקשה
ממני, היות שאני נמצא רוב ימות השבוע בתל-אביב, לשים לב
למודעות של "דרושה שותפה", וכך עשיתי. יום אחד ראיתי בלוח
המודעות בבניין היחידה שלי מודעה העונה לתיאור, והעברתי את
המספר לחברתי. כעבור יום היא התקשרה ואמרה "אתה רוצה לעבור
לגור איתי?", והסבירה, "היא חיפשה שותפה שלישית אבל פתאום גם
השנייה הבריזה לה, אז הצעתי אותך והיא הסכימה". שקלתי את הנושא
ברצינות, בחנתי את האפשרויות הכלכליות שלי לקבלת שכר דירה
מהצבא, ומכיוון שהייתה זו דירה זולה במיוחד, ועם זאת נחמדה
ביותר, הלכתי על זה. תוך פחות מחודש נחתם החוזה ונרקמו החדרים
בדירה שעמדה ריקה ומסויידת בשנה שקדמה לכניסתנו. כבר בשבוע
הראשון שלי בדירה הבחנתי בעובדה שבקומה ראשונה התגורר דייר בשם
יהודה ובקומה השנייה משפחת "יהודה", ונרגזתי על ההקנטות שהעולם
הזה מזמן לי לעתים כה קרובות, ועל המשמעויות המיסטיות שאני
נוהג לייחס להן.

מיותר לציין שהמחשבה להרים טלפון ליהודה, לבשר לו על קרבתי
הגיאוגרפית החדשה אליו, עברה במוחי פעמים רבות, אך למזלי, משום
מה, היה בי הכוח להתנגד לה, כנראה, משום שחשתי כל כך רחוק
ומנותק מהתקופה בה היינו יחד, מתוקף הדברים הרבים שעברו עלי,
והשינויים שחוויתי. ולמרות זאת, לא חדלתי להרהר בו, באלעד,
בקשר ביניהם - אם קיים בכלל - וכל ההרהורים הללו הביאו אותי
לעשות מעשה אחר, דומה להתקשרות, אך יותר מפוקפק. את הרקע למעשה
הזה רכשתי כמה שנים קודם לכן, כשלקחתי קורס רדיו בחופש הגדול
בין י"א ל-י"ב. באחד השידורים בהם השתתפנו, הייתי בעמדת ההפקה
במהלך תכנית שכללה חידון, וראיתי את המפיקה נכנסת מספר פעמים
במהלך התכנית לתא הקולי של התחנה כדי למשוך תשובות של מאזינים
לערוך ביניהם הגרלה. הסתכלתי היטב וזכרתי את הקוד שהיא הקישה
בכניסה לתא הקולי, ומאז - גם לאחר שהסתיים הקורס והתנתק הקשר
שלי לתחנה - הייתי נכנס מהבית לתא הקולי שלהם ושומע הודעות
שונות שאנשים השאירו לתכניות השונות, חידונים, היכרויות,
אקטואליה ועוד. כדי לא לגרום נזק, לא הייתי מוחק את ההודעות
והשארתי אותן בסטטוס של "הודעה חדשה", וכמעט תמיד זה הצליח. גם
כעבור זמן מה, כששונה הקוד, ניסיתי מספר אפשרויות אחרות בעלות
תבנית דומה לקוד הישן, ותמיד הצלחתי לפרוץ פנימה. פעם, מחמת
השיעמות ורוח הקונדס, התקשרתי למאזין שהשאיר פתרון לשאלה,
ובישרתי לו שהוא זכה בתחרות ובפרס הראשון. ייתכן שמאז הם
הקפידו יותר על בטחון התא הקולי שלהם.

בכל אופן, מאז השתמשתי בטריק הזה גם לגבי אנשים אחרים, שרציתי
לרגל אחריהם, ואת המצפון שלי השקטתי בכך שאם מישהו טיפש מספיק
בכדי לא לשנות את הקוד הראשוני הבסיסי שמתקבל מ"בזק" או מחברות
הפלאפון השונות, הרי שמגיע לו שפרטיותו תיחדר. על משקל "פרצה
קוראת לגנב". תחילה הייתי נכנס לתא הקולי בקו הפרטי שהיה
ליהודה בחדר, וגם כשהייתי שומע שאין הודעות, או שהייתה הודעה
לא מעניינת מאיזו בחורה, הייתי נכנס שוב רק כדי לשמוע את
ההודעה הלקונית בקולו המתוק שעדיין עשה בי שמות: "היי, אני לא
כאן, אפשר להשיג אותי גם בפלאפון, במספר...". ואכן, בשלב
מסויים, התחלתי להאזין גם לתא הקולי בפלאפון שלו. לא היינו
באותה חברה סלולרית, ולכן נאלצתי להשתמש במכשירים של אנשים
אחרים, בעיקר של המפקד שלי. מלאכת הריגול הזאת מעולם לא הניבה
את התוצר הרצוי, ולא נתנה לי אף רמז אודות הקשר שלו עם אלעד או
ידיעה כלשהי לגבי מצבו הרומנטי. בדיעבד יכולתי לקשור את היעדר
ההודעות מאלעד לעובדה שהם ניתקו את הקשר לחלוטין. ולמרות זאת,
כאמור, הייתי מכור לשמיעת הקול שלו, בהודעה שאורכה 10 שניות
לכל היותר, ובלבד שאני יכול לעשות זאת מבלי להתקשר אליו, מבלי
לדבר איתו, בפעולה חד צדדית כל כך סמלית לכל הקשר שלנו מראשיתו
ועד סופו.