הוא תמיד ידע שהמחלה הזאת תגמור אותו בגיל צעיר. לאבא שלו היה
את זה, ואמרו שגנטית זה עובר בעיקר לזכרים במשפחה, ורוב
הסיכויים שלאחותו זה לא יהיה. לסבא רבא שלו היה את זה, למרות
שלסבא לא. כולם אמרו לו, אתה תראה שזה יקפוץ מעליך, שאתה לא
תחטוף את זה, אין לך מה לדאוג. אבל הוא לא האמין להם, הוא ידע.
למרות שאת הבדיקות המדינה תרשה לו לעשות רק בגיל 18. הוא בכל
זאת ידע. ראה את אבא שלו גוסס מזה לאט לאט, מצטמק ונעלם
ומתנוון, וידע.
לכן הוא תמיד חיי בשביל לעשות את המקסימום כיף, לחיות רגוע,
ולפעמים גם לא כל כך רגוע. הוא לא טרח בקשר ללימודים, מתוך
הנחה שתים עשרה השנים האלו מן הסתם יהוו כשליש מתוחלת החיים
שלו. אבל הוא המשיך לבוא לביה"ס כל יום בשביל החברה. ובאמת היו
לו אחלה חברים, והם תמיד קצת העריצו אותו, בגלל שהוא היה זה
שתמיד לקח את הדברים שהם עשו הכי רחוק. הוא תמיד השתכר עד
הסוף, והפיל יותר ראשים בבאנג מכולם, ולא היה אכפת לו להיתפס
על כלום. הוא ניסה כל דבר לפחות פעם אחת, מה שלפחות סיפק לו
נושאים מעניינים לשיחה אם לא שום דבר אחר. המבוגרים אמרו שאין
לו אלוהים, החברים שלו אמרו שפשוט אין לו אבא. כצפוי, הוא
התחיל לעשן קבוע, סיגריות וגם כל מני דברים אחרים. מי שאמר לו
שזה לא בריא זכה לטפיחה על הגב וצחוק חם. הוא לא עשה מהמחלה
סוד. הוא לא עשה משום דבר סוד, בעצם, מתוך מחשבה שאין לו זמן
לזה, ובמילא האמת הרבה יותר משעשעת. החברים שלו לפעמים ניסו
לעודד אותו, או להחזיר אותו לתלם, כמובן. לפעמים זה עצבן אותו,
לרוב זה נגע לליבו, וזה אף פעם לא עבד. אבל כשאחד מהם היה
מתחיל לעשות שטויות הוא היה מקבל מן מבט כזה, ונותן דיבור של
איזה חמש דקות, ואחר כך החבר היה חוזר יפה-יפה לדרך הישר.
כשהוא הגיע ל-18 הוא לא עשה את הבדיקה. במילא צה"ל לא היה מוכן
לקחת אותו על סעיף תת משקל (שהייה תוצאה של שלושה חודשי
צמחונות שלא עלתה יפה), והוא גם זכר שאבא שלו אמר לו פעם שהרבה
יותר קשה לחיות עם ה"כן" מאשר עם ה"אולי". במקום זה הוא נעלם
למזרח הרחוק לאיזה שנתיים. כשהוא חזר הוא הביא לחברים שלו
מהתיכון מתנות כל כך יפות שהם לא ידעו איפה לקבור את עצמם. הוא
גם כבר נראה חצי מת, וכולם היו בטוחים שהוא גומר תוך חצי שנה.
כל כך הם אהבו אותו שרבו ביניהם אצל מי הוא יגור, ובסוף החליטו
שיעשו תורות, ובסוף יצא שאצל כל אחד מהם הוא גר איזה חמישה
חודשים. עבד בינתיים בדברים זמניים, לרוב עבודות לילה. ישן כל
היום וכשהם חזרו מהאוניברסיטה או החברה או מה שלא יהיה, היה
מחכה להם עם קפה מהביל על השולחן ונרגילה, ויושב איתם שעתיים
לפני שהוא יוצא לעבודה.
אבל לאט לאט הם התחילו להסתדר בחיים - אחד התחתן, אז כבר אי
אפשר להתנחל אצלו בבית, ושנייה קיבלה מלגה ללימודים בחו"ל
וירדה מהארץ, ושלישי עבר לשדה בוקר, שזה גם בערך כמו לרדת, וכן
הלאה עד שיום אחד הוא מצא את עצמו נפרד בתחנה מרכזית תל אביב
מחבר שעלה על אוטובוס, וקלט שאין לו לאן לחזור. אז הוא הלך
לטלפון הציבורי וחייג גובינא לאחותו, ותפס את האוטובוס הבא
אליה לירושלים.

אצל אחותו, שבינתיים כבר עברה את בחינות ההסמכה לעריכת דין
וכבר החזיקה את עצמה נוח למדי, הוא גר איזה שנתיים-שלוש יפות.
ישן כל היום, בלילה קצת עבד וקצת דפק את הראש. בסופש"ים היה
נוסע לצפון בטרמפים וחוזר כל פעם עם סוג אחר של ירוק. תכנן גם,
מתישהו, לחזור קצת לנפאל.
ואז היא סופסוף תפסה אותו, המחלה.
זה היה ערב יום שלישי שגרתי לגמרי. הוא התעורר, ודידה למטבח
להכין לעצמו כוס קפה ולאחותו ארוחת ערב - וגילה שהיא כבר שם,
על הרצפה, מקיאה את נשמתה ונזהרת לא ללכלך את תיק המסמכים
היוקרתי שהוא קנה לה ליומולדת 28. הוא הרים אותה בעדינות לקח
אותה למקלחת וניסה כמה שהוא רק יכול לא לראות כמה מוכר היה
ההתקף הזה, עם העיניים שמתגלגלות אחורה והחיוורון והרעד הקלוש
בידיים.
עם אחותו זה לא לקח עשר שנים אלא רק חודשיים, בגלל שאיך ששחררו
אותה מבית החולים עם תוצאות הבדיקה ביד, היא הלכה הורידה את כל
החומר שהיה לו מוחבא בבית במכה וגמרה ממנת יתר.

כל מה שהספיקו לחסוך הלך על חודשיים של אשפוזים, והדירה הייתה
במילא בשכירות רק עד פסח. בשביל לשלם את ההלוויה הוא היה צריך
למשכן את מה שהייה מרהיטים. אחרי האזכרה הוא רק הסתובב עוד קצת
בבית הקברות, וחיפש את המצבה של אבא שלו בשביל לבעוט בה. קלט
שאין לו, על אמת, לאן לחזור, והוא כולה בן 28 וחצי.  
אבל זה לא היה כזה מפתיע. הוא תמיד ידע שהמחלה הזאת תגמור אותו
בגיל צעיר.