שמעתי את היריות מהחמ"ל (חדר מלחמה), מה שאומר שההתקלות הייתה
קרובה לבסיס.
מיד בקשר הועברה הידיעה שיש נפגעים.
"זה רועי?" שאלתי בקשר, אבל לפני שהספיקו לענות לי, הגיע המג"ד
וחטף את מכשיר הקשר.
יצאתי מהחמ"ל בריצה לכיוון שממנו נשמעו היריות, וראיתי מרחוק
את המחלקה. חלקם היו מפוזרים, וחלקם התאספו במעגל סביב נקודה
אחת.
כבר מהרגע שזיהיתי אותם, חיפשתי בעייני את רועי, אבל לא
מצאתי.
קיוויתי שהוא אחד מאלה שהיו עם הגב אלי.
בדרך אסף אותי הג'יפ שיצא מהבסיס, ובתוכו היו כמה מפקדים
בכירים, וקצינת הנשק. כשהגענו ראינו שיש מספר פצועים, וכולם
ירדו מהג'יפ ורצו לכל הכיוונים.
ואז ראיתי אותו. הוא שכב שם בתוך המעגל שיצרו טירוניו.
חזהו היה פצוע. לא האמנתי למראה עייני.
ניגשתי אליו בפחד.
"אני אוהבת אותך."
נישקתי את מצחו הקר וכיסיתי את גופו הרועד.
"נכון שתמיד תאהבי אותי"?
"תמיד תמיד! " פרצתי בבכי. "תמיד אני אוהב אותך יקר שלי"
"תודיעי לחבר'ה שאני אוהב אותם.  את כל אחד ואחד מהם.   את
תעשי את זה בשבילי נכון?"
"מה אבל ככה לשבור דיסטנס לפני סוף הטירונות שלהם?"
ציחקקתי בעצב בנסיון להקל על האווירה המתוחה.
"אבל בכל מקרה, מה שתגיד!" הוספתי.
"כל הגוף כואב לי". הוא מלמל בכוחותיו האחרונים.
"ששש... אל תגיד כלום." הפסקתי אותו בנשיקה כאובה.
"יעלי... אם אני לא אצא מזה, יש משהו שאת חייבת לעשות
בשביל..."      נעצמו עייניו, וידו נשמטה מידי.
דקה לאחר מכן הגיע צוות החילוץ והעלו אותו למסוק, אבל זה היה
כבר מאוחר מידי...


קשה, קשה...
קשה הפרידה הפתאומית הזאת.
קשה לראות את הילדים המסכנים האלה מסתכלים על מפקדם המוערץ
בהלם.
קשות היו הדקות שהוא פרפר בין  הדם, היזע, הדמעות, העשן,
הכאבים, הנשיקות...  ובין הלא-נודע...
קשה תחושת האובדן, וקשה המציאות.


אותו פרדס ליד היישוב "שלומי", הפך להיות שדה-קרב שחור.
הוא הפך להיות חשוך ואפל גם ביום שמש קייצי.
לנצח אזכור את מילותיו האחרונות, לנצח אזכור את המשפט הפעור
הזה,
אבל  אני יודעת שיבוא היום הזה. אני יודעת שיבוא היום שבו אדע
את התשובה, "משהו בשביל" מי...