זה בסדר, אני עוד אפרח. אני אצא מהעלים הרקובים שמכסים אותי
בתוך האדמה המטונפת ואצא לחופש, לאוויר הצח. אני עוד אחוש את
הרוח שתכה בפניי ותבשר על יום חדש. כל מה שנותר לי זה לפרוח.
לפרוח, לקוות שהריקבון לא יכסה אותי שנית, כמו שקורה כל שנה.
רק שלא אנבל.

זה בסדר, אני אתגבר. אני אתגבר על העלבונות שטחים בפניי כל יום
שעובר. אני אשכח כל הערה חסרת טאקט, כל לעג שנשפך מאחורי, או
אפילו בפניי. אני תמיד שוכחת. אפילו אם נשארת לי פינה נסתרת
בלב שבה מתחבאים כל השדים הללו, אני תמיד שוכחת. או לפחות
מנסה.

זה בסדר, אני אתעלם ממך. אני אתעלם ממך כמו שאתה מתעלם ממני.
כמו שרצית שאשכח אותך, שלא אטריד אותך יותר ולא אתעניין
לשלומך. אותי כבר שכחת. קל לך לשכוח את אלה המצויים בריקבון
מתמיד. אולי כשאפרוץ מתוך הטחב הפרטי שלי לאוויר העולם, אולי
אז גם לי יהיה קל לשכוח אותך. בן זונה מקסים שכמוך.

זה בסדר, אני פה. לאן אני כבר אלך? יש לי בית אחר? יש לי חדר
אחר? אין לי לאן לברוח. הלוואי שהיה לי, אבל אין. פה אני פורקת
עצבים על כל דבר שזז, או שלא זז. פה אני לא חופשייה, אבל אני
מוגנת. מוגנת מכל מה שאורב לי בחוץ, מהעולם המטורף הזה שמחכה
רק שאוציא את ראשי, וכבר הוא יסחוף אותי למירוץ חיים שאין
לעוצרו. אם פה מגוננים יותר מדי, אז שם זהו בור ללא תחתית, ללא
הטרמפולינה שתחכה לי למטה ותקפיץ אותי בחזרה לאור.
אז אני עדיין פה, אל תדאגו לי. אני לא הולכת לשום מקום.

כי אף אחד לא מחכה לי בחוץ. אף אחד.