חבל שאמא שלי היא לא כמו אמא של טל. כשעשו לנו את המבחנים הלא
צודקים האלה לבית ספר למחוננים אמא של טל נתנה לה אישור מיוחד
לא להשתתף, בטענה ארוכה ומחוכמת שאותה כבר שכחתי. אני עוד
זוכרת איך טל לא באה לבית ספר באותו יום, אלא עשתה יום כיף של
יצירה עם אמא שלה בבית. הם הכינו מסגרות לתמונות מפסטה יבשה
וביום למחרת טל הביאה לי אחת.
אמא שלי לא מקורית כמו אמא של טל. אני ונוגה עשינו את המבחנים
ושתינו אפילו הגענו לשלב השני. היינו ארבעה ילדים בני מזל.
אני, נוגה, עופר הגבוה והרזה, (שעכשיו כבר קוראים לו בן צבי כי
כשעברנו לחטיבה התברר שיש עוד כמה עופרים בעיר שלא הכרנו קודם)
ואיציק, שעד אז בכלל לא ידענו שהוא חכם. "יש לך שתי ילדות
מבריקות נורית, תשמרי עליהן" אמרה אולגה המורה. אני ונוגה
הרגשנו נורא חכמות באותו שבוע בודד, שבו חשבתי שאני מחוננת.
אני ונוגה ניסינו לדמיין מה יהיה באותו בית ספר למחוננים, מה
נלמד, אני רציתי ללמוד דרמה ונוגה קיוותה שאולי ילמדו שם על
ההיסטוריה של יוון העתיקה. ציפינו לכיף הזה, ללא ללכת לבית ספר
יום אחד בשבוע ובמקום זה ללכת למקום אחר שבו נלמד דברים אחרים,
או כפי שנוגה נהגה לכנות אותם "דברים שהם יותר ברמה שלנו."
השלב הבא של המבחנים היה לא בזמן בית ספר, אלא אחרי הצהריים.
אני ונוגה עשינו הסעות עם בן צבי, שאז בכלל היה סתם עופר.
התלבשנו אותו דבר, כמו שאהבנו לעשות כשרצינו להיות בולטות. אז
עוד היה לנו קשר כזה שלא יכול להיות לשני אנשים אלא אם כן הם
תאומים, או תאומות. המבחנים היו די קלים וכשאבא בא לאסוף אותנו
מאותו בניין אפור וגדול, ושאל איך היה  שתינו השבנו לו פה אחד,
"קל!", ועופר בן צבי אמר שהחשבון היה קלי קלות והחלק המילולי
היה קצת יותר מתוגבר אבל הגיוני אם מתחשבים בעובדה שהם רוצים
לסננן ילדים מחוננים, לא סתם חכמים. בכלל לא הבנתי מה זה
מילולי או איך מסננים ילדים אבל ידעתי שעופר סתם מנסה להשמע
כמו איזה מחונן.
לא התקבלתי.
נוגה כן ואני לא. אמא לא ידעה איך לבשר לנו את זה כשחזרנו מבית
ספר יום אחד, בערך חודש אחרי הבנין האפרורי. " ליקוש אני
מצטערת, אבל את לא התקבלת יפה שלי. נוגה, את עברת, מזל טוב
מתוקה." מזווית העין ראיתי איך כל הפנים של נוגה נדלקות בחיוך
ענק שהיא מיד ניסתה להסתיר. אמא לא הזיזה את העיניים שלה ממני.
"יש לי שתי תאומות, וכל אחת אחרת: נוגה חכמה וליהי יפה." היא
חיבקה אותי. שתיהן הסתכלו עלי במבט מרחם. ידעתי שהיא מצטערת
שהיא לא עשתה לנו יום כיף כמו אמא של טל, אבל אולי גם קצת שמחה
כי לפחות יש לה בית אחת מחוננת. זה קצת מטומטם להגיד שנוגה
חכמה ואני יפה כי אנחנו תאומות, אולי לא זהות, אבל בכל זאת,
דומות. תאומות. בערב כשאבא חזר מהעבודה הוא היה במצב רוח עליז.
"נו אז מה שלום שתי המחוננות שלנו? כבר הגיע המכתב?" הוא חטף
רבע פיתה מהשיש והניח את תיק העור החום שלו באתה תנופה. "די
אבנר" אמא הרביצה לו קצת ביד ולקחה אותו לסלון. אני ונוגה
נשארנו יושבות ליד השולחן. אחרי דקה של שקט שבה בהיתי בנוגה,
שהרגישה שאני בוהה בה וניסתה להתרכז בחביתה שלה, היא אמרה:" זה
לא נורא ליהי. באמת. גם איציק לא התקבל. גם הוא לא עבר את
הסינונים. " "מה אכפת לי מאיציק, הוא סתם שקט אחד" אמרתי,
בשקט, בקור רוח, אבל כשאבא ליטף לי את הראש הדמעות התחילו.
כל יום שני נוגה היתה הולכת לבית ספר למחוננים ואני היתי הולכת
לבית ספר. זה היה מוזר, לא היתי רגילה להיות בבית ספר בלי
נוגה, אפילו כשהיינו חולות תמיד זה היה ביחד. כשהיא היתה חוזרת
הביתה היא היתה מעתיקה ממני את מה שכתבו על הלוח באותו יום
בזמן שאני היתי רואה טלויזיה, או שתם יושבת וחושבת. זה היה
שונה, מוזר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותם ימי שני. היתה
משחקת גומי עם טל ועוד כמה בנות בהפסקה, אבל זה לא היה אותו
דבר בלי נוגה. פעם אחת אבא שוב פעם החליף בטעות את הסנדוויצ'ים
שלנו, אני קיבלתי את הממרח שוקולד של נוגה והיא קיבלה את החמאת
בוטנים עם קורנפלקס שלי, והיא לא היתה שם כדי שנוכל להתחלף
חזרה. באותו יום אחרי הצהריים היא הביאה ילדה חדשה הביתה, גליה
מבית הספר למחוננים. "אבא שוב פעם החליף את הסנדוויצ'ים שלנו",
היא אמרה לי בטון אדיש כזה כנכנסתי לחדר שלנו לקחת עיפרון. כבר
היתי בדרך חזרה למטבח, לא רצתי לשחק איתה ועם גליה, ואז היא
אמרה את זה. "כן, נכון." אמרתי, ויצאתי.
אמא לטפה לי את השער במטבח. "את כל כך יפה, ליהי, יש לך מתנה."
היא הרימה לי את הסנטר. "איזה פנים. את כל כך יפה...."
"כן אמא, אז מה. גם נוגה יפה. אנחנו תאומות!" התפרצתי. "אבל
את... אחרת. הגוונים שיש לך בשער.... מדהימים."

יפה. זהו. אין לי שום דבר בפנים, רק המבחוץ יפה. אני לא שווה
כלום, סתם היה לי מזל בגנים. אני כלום. שער עם גוונים ועיניים
ירוקות. קצת יותר יפה מנוגה, את זה הבנתי בכיתה ו' כשכל מיני
בנים הציעו לי חברות. עופר בן צבי למשל, שאותו דחיתי בלי
היסוס, הוא לא השתנה מכיתה ב' רק התארך ונשאר חכם. אבל לא היה
לי אכפת. היתי סתם קליפה יפה, בזמן שנוגה חכמה ולומדת בבית ספר
למחוננים. התגעגעתי אליה. בכיתה ז' ביקשו מאיתנו לכתוב חיבור
על המצב. הינו צריכים לתאר את המצב הקיים בארץ ולכתוב הצעות
לשיפור. נוגה קיבלה מאה כמובן למרות שהיא התחילה לכתוב את
החיבור רק בעשר בלילה כי היא קיבלה משקפיים באותו היום. היא כן
ואני לא. קצת, קצת טיפה, שמחתי. אני קיבלתי שיבעים וארבע עם
הערה מהמורה: ' ליהי, את עושה צחוק ? בבקשה תגשי אלי אחרי
השיעור. הרעיון מקורי, אך אינו בר ביצוע. בלתי מספיק. מיכל '
בסך הכל כתבתי שאני חושבת שצריכים לבנות בריכה בכנסת. זה יגבש
את כל השרים וחברי הכנסת ככה שהם יהיו יעילים יותר. יהיה אפשר
לעשות מלחמות מים (יאללה כולם על מר"ץ!) או טורנירי שחיה,
דתיים נגד חילוניים, או אולי לגבש אותם ככה, לשחק פולו מים
בקבוצות מעורבבות. הרי במים, כולם אותו דבר, גברים שמנים
ושעירים, או נשים עם שערות ברגליים שגדלות בקוצים. אני לא
זוכרת על מה נוגה כתבה, אבל איכשהו, היתה לי הרגשה שלא משנה מה
היתי כותבת, ממילא לא היתי מקבלת צין טוב. גם מיכל המורה, כמו
כולם, התייחסה אלי כיצור חברתי ולא חכם מי יודע מה. נוגה חכמה
וליהי יפה. בהתחלה זה היה אפילו כיף. אני וטל הינו מלכות
הכיתה, כמו שנוגה היתה אומרת. "עזבי אותך, מקובלים זה פאסה"
היתי אומרת לה, אבל בפנים ידעתי שהיא צודקת, ושמחתי מזה.
לא דיברנו הרבה. תמצתנו את המילים. זה היה עצוב, לדעת ששתינו
רוצות להגיד הרבה דברים, אבל משהו עוצר את זה.
את באה למסיבה היום?
כן
מה את לובשת?
לא יודעת
מתאפרת?
ברור
אני לא מצליחה להתאפר עם המשקפיים הנוראים האלה
תעשי עדשות
לא רוצה
למה
זה יכאב
לא זה לא, לטל יש ולעוד מלא
לא יודעת, נראה, את יכולה לאפר אותי יפה? לא יותר מדי, קצת
כזה
כן
תודה
אין בעיה
"עצוב שככה תאומות מדברות, פעם היה לכם עולם שלם!"
אמא די.

וכשגדלנו: איך קוראים להוא שהיה איתך אתמול?
סתם אחד
אתם חברים?
לא יודעת
מזתומרת
כן, טוב?
אתם כבר...?
לא
באמת?
לא רוצה לדבר על זה
את תגידי לי כשזה יקרה, נכון?
אולי
מה אולי... תגידי
נראה. מה עם עדשות? אין היה אתמול אצל הרופא עיניים?
אני אקבל אותם עוד שבוע
מגניב
כן. מגניב.


ליהי יפה. ליהי מעשנת, ליהי בכלל שיכורה רוב הזמן. לליהי יש
חבר באוניברסיטה. ליהי בת 17. גם נוגה בת 17. לנוגה אין חבר,
עדשות כבר יש. נוגה חכמה, יותר מתמיד לומדת לבגרויות.  זה היה
לי עצוב איך שעשו את ההפרדה הזאת בינינו.
עדיין יש לי בחדר את המסגרת לתמונה שטל הכינה לי, עשויה מפסטה
יבשה. בפנים יש תמונה שלי ושל נוגה, בנות חמש או שש, בלמעלה של
מגדל אייפל. לפעמים אני מסתכלת עליה, וכל כך מתגעגעת.