מחזה מונולוגים

תמונה ראשונה
(גבר מבוגר עולה לימין הבמה והאור עליו.)
"מה הקטע המסריח הזה עם הסיגריות? מה מושך בזה? למה אנשים
בעולם נכנסים בכלל לתוך העסק הדוחה הזה? מה, מה? מה כבר עושה
לכל כך הרבה אנשים בעולם חומר מסריח אחד, מה?
"אני לא מבין את זה. זה פשוט לא מדבר אלי, ולא יעזור שום דבר.
אתם יודעים מה? אם כל הרופאים בעולם, ואני כבר מזמן אומר את זה
דרך אגב, היו באים ואומרים שזה לא מזיק בכלל ושטעינו כל השנים
אז משהו היה משתמש בזה? אף אחד לא, ולמה? למה שסיגריות זה
מסריח! זה לא טעים בכלל! אז מה הקטע? מה הקטע של הסיגריות זה
מה שאני לא מבין. מילא נרגילה, פייפ, חשיש, אלכוהול, כדורים,
טלוויזיה, סקס, מכוניות, נשים - יש מליון דברים שאפשר להתמכר
אליהם ואני אבין לגמרי, באמת, בלי בעיה. אבל סיגריות? סיגריות
זה פשוט מסריח!
"למה אנשים רוצים להזיק לעצמם בכוונה? מה המטרה? מי שאמר שלכל
דבר יש סיבה בעולם הזה, שיקום עכשיו ויגיד לי למה אנשים
מעשנים. ולא סתם מעשנים - איזה תשעים אחוז מאוכלוסיית העולם
מעשנת. בכל פינה, בכל חור, בכל  מקום שתלך אתה תראה שלט של
'העישון אסור' ולידו מישהו מדליק סיגריה.
"מה? מה? אני משתגע מזה. זה פשוט הורס אותי. אתה פוגע בעצמך,
ועכשיו אתה רוצה לפגוע גם בנו. מה עשינו לך? ואל תגידו לי שלא
יכולים להתאפק. שייכנסו רגע לשירותים או משהו, מה זה איכפת לי.
אני אומר לכם שאם אני הייתי בטעות מתמכר למשהו מטומטם כזה,
הייתי מתבייש. כן, מתבייש. להתמכר למשהו מזיק ולא טעים זה כמו
לדפוק את הראש בדלת כדי לפתוח אותה. וזה לא שאתם לא יודעים
איפה הידית, אבל בכל זאת אתם קודם מנסים עם הראש ואחר כך לא
מצליחים להפסיק. ואז גם מתפלאים למה זה לא נפתח.
"אדם מכור לסיגריות הוא יותר לחוץ מאדם לא מכור. יעני, עישנתם
כדי להירגע ובסוף יצאתם יותר עצבניים. וזה בדוק. ראיתם פעם
מישהו לחוץ לסיגריה? זה כמו כלב שעלה על עמוד - העיניים כואבות
מתשוקה וכל הגוף כואב מהדפיקות על העמוד.
"ותאמינו לי שאני יודע. אין אף אחד בעולם שיודע כמוני, אני הכי
מנוסה. בתחום הזה של התמכרויות - אין לי מתחרים.
"אבל, אתם יודעים מה? לא נתווכח. אתם עוד תראו אם אני צודק או
לא."
(האור כבה)

תמונה שניה
(האור נדלק במרכז הבמה, שם עומד נער וקורא מדף.)

"אבא של פרי עובד ב 'אגד', אז יש לו כרטיס מיוחד,
שאתו הוא נוסע חינם באוטובוסים, חופשי חופשי ולבד.
אבא של דני עובד בצבא ויש לו מדים ורובה,
ואף אחד לא מרביץ לדני, אפילו שגם הוא רזה.
אבא של עמית עובד בחברה ונוסע הרבה לחו"ל,
ועמית יכול להגזים בשטויות בכלל בלי גבול.
לאבא של דוד יש מלא כסף, הוא קונה כל שבוע מחשב.
האמא שלו מבשלת תמיד, ודוד בכל זאת רעב.
כל אחד  מרוויח מאבא שלו כל מה שהוא רק חלם,
ורק לי אין אבא, בכל זאת אני כמו כולם."
(מקפל את הדף ושם בכיס. האור כבה)

תמונה שלישית
(האור נדלק בצידה השמאלי של הבמה, עומדת שם אישה מבוגרת עם
סיגריה.)
"גברים לא יכולים להסתפק באישה אחת. אני יודעת שזה נשמע מתיימר
וכוללני, אבל זאת האמת ואני מטיחה אותה בפרצוף שלכם ואתם לא
אוהבים שמטיחים לכם את האמת בפרצוף. הנה, אתם רואים? זה מעורר
אצלכם התנגדות רק כי זאת האמת. לולא זאת הייתה האמת לא היה
איכפת לכם כל כך - אבל כן איכפת לכם, כי אתם יודעים שזה חוק
הטבע שגברים לא מסתפקים באישה אחת.
"אישה מעניינת גבר עד שהוא משיג אותה. אחר כך - לא איכפת לו.
גבר לא יכול להיות מאוהב באישה אחר שהיא נתנה לו להבין שהיא
כבר שלו. וזאת הבעיה, ואני אומרת לכל הנשים בעולם, אל תעשו את
הטעות הזאת - אל תתנו לגבר להבין שהוא כבש אתכן, אפילו אם הוא
באמת כבש אתכן. גבר חייבים להחזיק קצר, כמו עפיפון, שכל הזמן
מנסה לברוח ואת לא נותנת לו חבל. ברגע שתתני לו קצת חבל, הופ!
הוא עף ואז את יכולה לשכוח ממנו.
"אני אומרת את זה מניסיון, לא סתם. טיפש מי שאומר שאי אפשר
ללמוד מהניסיון של אחרים. הנה, אני למדתי בעצמי ואני אומרת
לכן: כולם כאלה. ואל תגידו לי: הגבר שלי לא כזה, הגבר שלי
מחויב, לי ולגבר שלי יש מערכת יחסים כנה. 'הגבר שלי' - פה! אין
דבר כזה 'הגבר שלי', כל מי שאומרת 'הגבר שלי' זה אומר שגבר כבש
אותה, שהיא שלו והוא רק צריך לגלות את זה כדי לזרוק אותה.
"שתבינו - זה לא מרוע שהם עושים את זה, זה בגנים שלהם. 'הגבר
שלי' - איזה שטויות.   אנחנו שולטות בהם עד הרגע שאנחנו
מתאהבות, ואז בום! מאבדות שליטה כמו מטוס שנגמר לו הדלק.
מסתחררות בספירלה ומתרסקות אל האדמה.
"אל תבינו אותי לא נכון. נשים שולטות בכל הגברים שהן לא
מאוהבות בהם. לפעמים אני רואה אישה חזקה שולטת בשלושים גברים
בלי בעיה, כמו כלבים. אבל זה שהיא תתאהב בו - מקסימום חודש
והוא זורק או בוגד. ואז, הלב נשבר ועוד אישה על הקרשים. אסור
לתת להם לדעת שאת שלהם. זה הכל.
"לא טיפשה זאת שהמציאה את ה 'Hard to get' , אבל זה לא מספיק.
גם אם עברת את הקטע הזה. גם אם אתם כבר ביחד שנה או שנתיים
ואפילו חמש. תמיד תתני לו את ההרגשה שאת עושה לו טובה שאת אתו,
שיש עוד מליון גברים בחוץ שהם פי עשר עליו בכל דבר והם  מתים
להיות אתך. גם אחרי שהתחתנת אתו אל תוותרי. שירצה. הוא רוצה,
הוא מת לכבוש ואת לא נותנת לו. אומרים לך: זה פוגם ביחסים, זה
הורס. אבל לך לא איכפת. את ממשיכה, ומחזיקה אותו קצר. אם הוא
גבר עקשן או חזק או עם אגו - הוא לא יוותר. כמו כלב עם עצם שלא
נשברת. החיים הם מאבק. לא מאבק - מלחמה. ואת נלחמת על הגבר שלך
בשיניים כי אחרת הוא לא יהיה הגבר שלך - הוא יהיה של מישהי
אחרת ואני מתעקשת על זה כי זה לא קל. זה לא קל, ותצטרכי להתאמץ
בשביל זה. אוי, כמה שתבכי בלילות בגלל זה, כמו שרק נשים יכולות
לבכות בלילות. תבכי ותחלמי על אהבת אמת שכל הנשים חולמות עליה
ועושות סרטים הוליוודים.
"תבכי ותחלמי. ותתעקשי בשיניים לשמור על הגבר משתוקק. כי אם
הוא עוזב אותך - זה לב שבור. ולב שבור זה הרבה יותר מכמה שנים
של דמעות בלילות, עד שמתרגלים."
 (האור כבה)

תמונה רביעית
(האור בצד הימני נדלק. הגבר עומד שם.)
"אני לא שוביניסט או משהו, אבל מי שאומר שגברים ונשים הם שווים
הוא אידיוט או עיור. איך אפשר להגיד כזה דבר אידיוטי? איך אפשר
בכלל לחשוב על אופציה כזאת  מגוחכת? חוץ מהחוק - אין שום דבר
שלגביו גברים ונשים שווים. והחוק הוא מעשי ידי אדם, שהולך,
מפני בורותו, כנגד חוקי הטבע שקובעים חד משמעית שגברים ונשים
לא שווים.
"אז אתם אומרים, אם הם לא שווים - מי שווה יותר? אז אני אומר
שתלוי איך מסתכלים על זה. אם אתה לוקח את זה אינדיוידואלית -
גברים שווים יותר. דוגרי - גבר חזק יותר, יעיל יותר וחכם, ולא
נופל מהנשים בשום תחום של תכלס, חוץ מהתחום ה אפל של
אינטואיציה נשית, שזה, אם תשאל אותי, פיקציה של נשים עם תסביך
נחיתות. אבל עזוב את זה. כשלוקחים גבר ואישה אחד על אחת הנשים
מפסידות בגדול.
"אבל,  אם אתה לוקח אתה לוקח את זה בפרופורציות חברתיות הנשים
לוקחות אותנו בגדול. אין מה לעשות, הן פשוט  הרבה יותר טובות
במניפולציות חברתיות. כי גבר, מה הבעיה  שלו, הוא לא יכול
להסתפק במועט. אתה רואה תמיד קלאודיה שיפר אחת ומליון גברים
בעולם חולמים עליה. אבל מה לעשות, יש כזאת רק אחת למיליון, ופה
ברחוב יש רק כאלה וכאלה - אבל אף אחת לא קלאודיה שיפר.
"אז גברים, בחוסר ברירה, נהיים חולי סקס משוגעים מתוך תסכול.
הם חייבים להתפשר וזה הורס אותם. הם חייבים להתפשר כי כבר נשבר
להם הזין מאוננות והתמונה של שיפר על הקיר לא מספקת תשובות.
אבל זאת, השכנה ממול, מספקת תשובה לא נורמלית יחסית לזמינות
שלה באותו רגע.
"אז גברים לוקחים. וחלק אפילו משכנעים את עצמם שהם מאוהבים ולא
מבינים שהם בעצם מתפשרים. וזאת המלכודת של הנשים - הן תופסות
אותך ככה בקטע ביניים הזה ואין לך לאן לברוח. הן שולטות בך
ואתה עושה הכל רק כדי שהן יהיו מרוצות ולא יעזבו אותך, והכל
כדי לשמור על משהו שהוא בגדר התפשרות בשבילך. יש גברים שתקועים
במלכודת הזאת שנים של נישואים ולא  מצליחים לצאת מהברוך הזה.
"הבעיה היא, שכשאתה נפרד מהן, זה עושה לך כאלו ייסורי מצפון
שאתה לא מסוגל לעשות את זה.  הן גורמות לך לחשוב שאתה גורם להם
כזה כאב לב שאתה כבר מעדיף לסבול בעצמך עוד כמה שנים של סבל
ולא לגרום להם לילה אחד של קצת כאב לב. ואז אתה מתחיל להיות
בעל רע כדי שהן ייפטרו ממך אבל הן מתעקשות, ושניכם רק סובלים
מזה.
"אני אומר לכם, לא טיפש מי שהמציא את ה 'דפוק וזרוק' , אבל זה
לא פתרון מספיק טוב. צריך למצוא איזה שיטה של לדפוק ולהיזרק.
ככה, בלי ייסורי מצפון שכאילו הרסת למישהי את החיים. יש איזה
שיטה, איזה קוד שפשוט צריך למצוא אותו. ואז נוכל לדפוק בלי
להתפשר ולחכות להיות האחד במיליון שנופל על קרופורד שהיא כמו
כרטיס חינם לגן שעשועים שלא מתיישן ואז משתקעים.
"אבל עד אז, חייבים להמשיך לחפש. אל תעשו את הטעות הזאת ותתקעו
עם אישה בהתפשרות שרק תהרוס לכם את החיים ובסוף תגרום לכם כאלו
ייסורי מצפון שתשלמו מזונות בשמיים ואולי זה יגרום לכם לחשוב
פעמיים לפני שאתה הולכים על ייסורי מצפון במקום לסבול כמה
שנים, עד שמתרגלים."
(האור כבה)

תמונה חמישית
(האור נדלק במרכז הבמה, והנער נמצא שם.)
"אני זוכר ישיבה על המיטה עם דף  ועט, מקשקש על המכנסיים שלי
ומצייר על הדף. אחר כך גם תליתי את הדף על הקיר ואת המכנסיים
על החבל. אימא לא שמה לב. לא לדף, ולא לקשקוש על המכנסיים. רק
הורידה מהחבל ושמה לי בארון מבלי שהמכנסיים עברו כביסה בכלל.
אחר כך הלכה לסלון לשמוע תקליטים ולכתוב עבודות לאוניברסיטה.
"מדי פעם סבא היה בא, או דוד גבי והם היו יושבים לדבר, לשתות
קפה ולעשן. אני הייתי צופה עליהם מהחלון של המרפסת ומקשיב
לשיחות שלהם בשקט. מהר מאוד זה שיעמם אותי אבל לא הלכתי.
כששאלו אותי בחטיבה מה התחביב שלי אמרתי שאין לי.  הם התעקשו
אז אמרתי שאני אוהב לשבת על המרפסת. אמרו לי שאני חייב לעשות
משהו, אז התחלתי לצייר.
"הייתי מצייר את אימא ואת סבא ואת דוד גבי. ואחר כך גם ציירתי
אנשים שלא קיימים. את הציורים תליתי במרפסת ובחדר שלי וגם לזה
אימא לא שמה לב. יום אחד, כשלא הייתה בבית, העזתי והסתכלתי
באוסף התקליטים שלה. היו שם ציורים מאוד יפים. התחלתי להעתיק
אותם לדפים.
"עשיתי מבצע סודי לצייר את כל הציורים מהתקליטים של אימא לדפים
ולצבוע אותם. היו שם פרצופים של כל מיני זמרים, תמונות של
מליון אנשים מסודרים עם כל מיני בגדים מצחיקים, וגם ציורים סתם
של קווים צבעוניים. לקח לי מלא זמן לעשות את כל האוסף שלה אבל
בסוף עשיתי. ואז, יום אחד כשהיא לא הייתה, תליתי  את כל
התמונות בחדר שלה. הציורים כיסו את כל הקירות וחלק מהתקרה
כמעט. זה כיסה את הדלת והארון והראי והכל. אי אפשר לפספס.
הייתי בטוח שהיא נורא תשמח.
"היא חזרה באותו יום מאוחר.  ראיתי שכל האיפור נמרח לה מבכי.
היא ישבה בסלון ושמעה את אחד התקליטים העצובים שלה מבלי לשים
לב שהתעסקתי אתם. היא בכתה קצת עם כוס וסיגריה אל תוך הלילה,
לבושה במין שמלה קצרה וכזאת בגדים של יציאה. בסוף הלכה לישון
מאוחר ולא הדליקה את האור בחדר בכלל. דקה אחר כך שמעתי אותה
נוחרת. ישבתי על המיטה וציירתי על הקיר בלילה לא שקט כשאימא
נוחרת. גם כשקשקשתי יצא לי יפה כי זה היה לי ביד. אז הפסקתי,
כי לא רציתי לצייר ציור יפה על הקיר.
"בסוף זה נגמר טוב. אימא קמה וראתה ושמחה וקנתה לי רולרס
ופלייסטיישן. אבל לי היה לילה אחד לא שקט, ולה היו הרבה לילות
של בכי."
(האור כבה)

תמונה שישית
(האור בצידה של האישה נדלק.)
"כדי לדעת דברים, צריך להבין איך הם קורים. אחר כך צריך לדעת
לזהות אותם קורים, ורק אחר כך לזכור לשים לב לדברים שקורים. זה
נשמע מסובך, אבל זה תהליך די פשוט ברגע שמבינים אותו. ולמה אני
אומרת את זה? בגלל שחייתי הרבה שנים עם מישהו שלא שם לב
לדברים. ואני אומרת לכם שזה נטו מיומנות נרכשת, ושאני טובה בזה
רק בגלל שהכרחתי את עצמי להיות כזאת.
"בגלל שנאלצתי לחיות עם זה, בגלל שסבלתי את זה, אני מבינה עד
כמה זה משמעותי. אני בתור ילדה קראתי שרלוק הולמס וחלמתי להיות
גם כזאת אחת עם טביעת עין מדהימה, וגדלתי לגלות שזה סתם עניין
של תשומת לב.  ועובדה שאני תמיד שמה לב כשמשהו לא בסדר עם
מישהו, או שקרה משהו רק מהדברים הקטנים שבזוית של הפנים שלו,
ואיך שהוא משחק עם האצבעות.
"ומה שמשגע אותי בזה שזה דבר מה זה קטן שאפשר מה זה בקלות ללמד
כל מפגר, ובכל זאת רוב האנשים בעולם לא מבינים בזה גרוש. אני
מרגישה כמו הרובוטים הסופר- חכמים שיודעים משהו כזה פשוט
וגאוני ולא מצליחים להפיץ אותו. נכון שזה נורא יומרני ומתנשא
אבל זה גם נורא מתסכל. אני הייתי הרבה זמן במצב שבו ידעתי
בדיוק מה בעלי חושב רק בעזרת הרמזים הקטנים ששמתי לב אליהם.
"אבל הוא -לא היה לו שמץ מושג מה עובר לי בראש בכלל. אני ידעתי
טוב מאוד מה קורה והוא לא. באותה שיחה שהייתה לנו יום לפני
שהתגרשנו, עקבתי טוב טוב אחרי כל תזוזה של העיניים שלו, שמתי
לב לכל דבר שהוא נגע בו. ידעתי טוב מאוד על מה הוא חושב.
העיניים שלו נתקעו על החזה שלי איזה שעתיים, והרגלים שלו כל
הזמן עברו כיווצי שרירים כאילו שהוא נכה או משהו. הוא היה בשוק
לגמרי מכל הקטע של הגילוי והפרידה.
"זה בא לו בבום. וכאינסטינקט הגנה כל מה שהוא רצה זה לזיין
אותי. וכל השיחה רק חשבתי על איך נכשלתי בתור אישה לשמור את
העניין שלו בי והוא תקע בי עיני עגל והתחנן שכל הסיוט הזה
ייגמר ונחזור למיטה. וגם כשבכיתי, הוא לא הבין. הוא חשב שזה
בגללו, בגלל הכאב והבגידה. אבל זה היה בגללי. זה היה בגלל
שפתאום הבנתי שאני לא צעירה ויפה ואטרקטיבית כמו שפעם הייתי,
והנה איבדתי אותו בגלל זה.
"ולמרבה האבסורד, מיד איך שמנעתי את עצמי ממנו הוא פתאום רצה
אותי נורא. כי ככה זה עם גברים. אבל אחרי שהם בוגדים בך את
פשוט לא יכולה לחזור אליהם. מעט הכבוד הנשי שנשאר לך לא מאפשר
לך. גם ככה את מרגישה מחורבן שנכשלת במערכה על שמירת העניין של
הגבר בך, וגם עכשיו הוא רוצה שתחזרי? זין תחזרי! אין שום
סיכוי, הרי זה ממש ביזוי של כל הכבוד הנשי של הגוף שלך. כי
ברגע שהוא ישיג אותך שוב הוא גם יבגוד בך שוב.
"חייבים לנתק ולחיות עם הכישלון. וככה זה גם בעלי לשעבר -
הייתי חייבת להתגרש ממנו למען הכבוד הנשי שלי. עכשיו אני גם
יודעת מה הייתה הטעות שלי. חשבתי שהילד יהיה מספיק מחויבות
לשמור אותו נאמן. רגע אחד לא שמתי לב, שחררתי טיפה את החבל,
והופ! - הוא דופק איזה מוכרת בחנות צילום. רגע אחד שאת נותנת
לו לחשוב שהתינוק או כל דבר אחר מחייבים אותך אליו, הוא חייב
להרוס את הכל."
(האור כבה)

תמונה שביעית
(האור בצדו של הגבר נדלק.)
"כן, אני זוכר את השיחה ההיא. אני זוכר אותה טוב מאוד. היה
משחק של נבחרת ישראל בטלוויזיה ואני ישבתי לראות אותו עד שהיא
באה. היא לא בזבזה זמן. בכלל לא. אני אפילו לא הספקתי לכבות את
הטלוויזיה. היא דיברה ודיברה ודיברה ודיברה. ואני רק יכולתי
לחשוב על הנבחרת. איך הם הובילו ועכשיו הם מתפרקים. פשוט בהיתי
והקשבתי לשדרן מבכה את חוסר התפקוד של ההתקפה.
"לא ידעתי מה היא אומרת, אבל היה לי ברור שזה הסוף, ובגלל זה
נמאס לי לשתוק כשהיא שוטפת אותי ככה בלי הפסקה. אז התחלתי
לצעוק וגם היא התחילה לצעוק וכל זה היה רק ליווי לשדרן שגם
התחיל לצעוק, מהפחד. באיזה שהוא שלב היא השתיקה את הטלוויזיה
בכלל בלי שים לב שאני עדיין מחטיף מבטים ומקשיב לשדרן.
"כמה שניות לסיום הצלחנו לכפות עליהם הארכה אבל מהפנים של
השדרן הבנתי שברור לו שבהארכה אנחנו הולכים להפסיד. ככה הבנתי
שהנישואים שלנו נגמרו. וכאב לי על הנבחרת, כאב לי עלינו, כאב
לי על הכל כי זאת אשמתי, אבל הכי כאב לי על בן. הוא היה רק בן
שלוש. איך יכולתי לעשות לו את זה? למה זה מגיע לו? אנחנו
מתווכחים וטרודים על כל העניינים שבנינו ומתבכיינים על מה שאני
עשיתי לה ומה שהיא עשתה לי, ובינתיים בן צריך לגדול בלי אבא.
"באיזו זכות אנחנו מקטרים ככה? לא יכולתי להגיד לה את זה, אז
אפילו לא הזכרתי אותו. אבל הדבר היחיד שהתחרטתי עליו באותו רגע
היה בן. לא היינו צריכים בכלל להביא ילד לעולם. שלא תבינו אותי
לא נכון - אני אוהב את בן, מת עליו, לא מחליף אותו באף אחד.
אבל מאיפה הזכות הזאת להביא לעולם ילד שעתידו לא מובטח? אני לא
בטוח שהיינו כל כך בטוחים בקשר בעצמנו כשהחלטנו שאנחנו רוצים
ילד.
"אבל איך אפשר להיות בטוחים? תמיד כשאתה חושב שמצאת אתה מגלה
אחר כך שבעצם התפשרת כל השנים האלו ושזה לא בשבילך. אז מה
תעשה? יש לך ילדים, משפחה, חובות. ואז אתה אומר לעצמך, מה,
אסור לי להיות אבא? אף פעם? הרי תמיד יש ספק, תמיד יש התלבטות.
אני צריך לחכות לגיל ארבעים כדי לדעת אם זה קשר יציב או לא?
ואז רק להוליד ילדים? בגיל ארבעים?
"היום אני שואל את עצמי את כל השאלות האלה ועדיין אני לא יודע
לענות עליהם. כשהיית בן עשרים וכמה, הרגשתי כמו תיכוניסט,
רציתי להרגיש צעיר, לא חשבתי בכלל בכיוון הזה. הייתי ספונטני
ועשיתי מה שהתחשק לי. אבל אי אפשר להחליט כאלו החלטות בצורה
ספונטנית. ועד היום, אני סובל מזה.
"אז אם אני יכול לעזור למישהו עם הניסיון שלי, זה מה שאני
אומר: אל תקלו ראש בהחלטות כאלו. תחשבו על זה טוב טוב כי אולי
זה לא מפריע לכם עכשיו, בעוד ארבע-עשרה שנה אתם תדברו אחרת.
אתם חושבים שהיה לי קל לקבל את הרעיון שבן יגדל עם האובססיבית
הזאת? cכל פעם שחשבתי על החיים שלהם זה היה מעביר לי צמרמרות .
היא עם התקליטים שלה, עם הסיגריות והקפה  - לא יכולה לשבור את
השגרה. כל יום אותו דבר. ג'אנקית אמיתית. קפאין, ניקוטין
וביטלס - או שהיא לא נרגעת.
"איזה מין חיים אלו? איך יכול ילד לגדול נורמלי ככה? מזל שבן
הוא כזה ילד טוב, לא דורשני. הוא היה סובל מאוד אם הוא היה
יותר בקטע  של אומנות, כי היא לא הייתה מבינה אותו בגרוש. גם
ככה היא לא מבינה אותו, אבל לפחות הוא לא דורש את זה ממנה.
אמנים הם אנשים שצריכים כל הזמן להציג את האומנות שלהם ובן הוא
לא כזה. הוא הרבה יותר צנוע, הוא עושה דברים בשביל מה שהם ולא
בשביל להראות לעולם מה הוא שווה. הוא קיבל את זה ממני. אנחנו
בדיוק אותו דבר בקטע הזה.
"ואני ממש שמח שהוא יצא כזה כי אחרת הוא היה סובל מאוד אתה. את
האמת, אני חושב שהוא על הכיפאק למרות איך שהיא גידלה אותו ולא
בזכות זה. היא בכלל לא מכירה אותו, לא יודעת מי הוא. אני יודע
מי הוא - אני לקחתי אותו להופעות ולמשחקי כדורגל ולמסעדות
ולקניונים ולקניות. היא לא יודעת מה הוא אוהב, במה הוא מאמין.
לי יש שיחות אתו על הכל . הוא לא מתבייש לספר לי דברים שאין לה
שמץ מושג שעוברים עליו.
"זה פשוט מעציב אותי לראות אותו גדל ככה. אבל, איך אומרים, אין
אנשים מושלמים. אני גרוע בנישואים, והיא גרועה בילדים וככה
שנינו אשמים בכל הדברים הגרועים שקורים לבן שלנו."
(האור כבה)

תמונה שמינית
(האור במרכז הבמה נדלק.)
"כשהיינו צריכים לבחור מגמות הזמינו את אימא לבית ספר לשיחה עם
היועצת. דברו אתנו על כל האפשריות וכמה זה חשוב לחיים ולעתיד
ולכל. אימא הנהנה, זלזלה, ועישנה עוד סיגריה. גם אני הנהנתי,
זלזלתי ולקחתי אומנות. אפילו הלכתי לראיון בבית ספר מיוחד
לאומנות בלי שאימא תדע, אבל לא קיבלו אותי.
"החלטתי שאני אהיה צייר. התחלתי לצייר מתוך שעמום אבל זה תפס
אותי. פתאום, אחרי שנים שהיית משוכנע שאתה אפס- בא מישהו ואומר
לך שאתה מצייר יפה. לא מישהו, מישהי. מישהי עם עיניים ירוקות
וצחוק כזה שגורם לך לחייך.
"פתאום זה נראה לך שימושי, כל הקטע הזה עם הדף והצבעים. ואז
אתה מתחיל לצייר בשבילה פרחים, נהרות - דברים רומנטיים שראית
בסרטים אמריקאים עם אבא שלך, אבל מה? זה לא ממש עובד. עד שיום
אחד אתה מצייר אותה, אבל לא סתם מצייר - משקיע. וכשאתה נותן לה
את הציור שעבדת עליו שבוע, אתה מבין שמשהו שונה בציור הזה.
הפעם משהו משתנה במבט שלה כשהיא לוקחת את הציור ובוהה בו.
"ואז, כמו באחד הסרטים הקיטשים של אבא, היא אומרת לך שעשית
אותה יותר יפה ממה שהיא באמת. ואתה אומר לה שככה אתה רואה
אותה, אתם מתנשקים והלב שלך בעננים. אבל מה? איך מספרים לאימא
שיש לי חברה? מה אומרים? איזה מילים? ואם היא תשאל אם אני
מאוהב בה מה אני אגיד? ואז, כשלא מחליטים מה  לעשות לא עושים
כלום.  ואז כבר מאוחר מדי. מה להגיד? שיש לי חברה כבר חצי שנה
ולא סיפרתי?
"אבל כל הדברים האלו הטרידו אותי רק כשהייתי לבד. אבל כשהייתי
אתה הכל היה נשכח והיינו מדברים על הכל. היא יודעת להקשיב,
ופתאום אני מגלה שאני יודע גם לדבר, ולא רק לעשות את עצמי
מקשיב. אז אמרתי לאבא, 'יש איזו בחורה...' אבל הוא ישר קטע
אותי והתחיל לספר לי איך שהוא היה מתחיל עם בחורות בזמנו.
"אז כבר לא אמרתי כלום. בסך הכל רציתי להגיד לו: 'אבא, יש לי
חברה. יש לי עם מי לדבר, אתה כבר לא צריך לשחק את האבא הרגיש
והמושלם.' אבל מרוב שהוא היה טרוד בתפקיד הוא לא נתן לי את
הצ'אנס לשחרר אותו מזה. אני לא יודע אם אימא שלי תפשה בסוף
שהבחורה הזאת שבאה אלי כל הזמן ואנחנו מתבודדים היא חברה שלי
או לא, אבל אני חושב שהיא נורא נעלבה שלא סיפרתי לה כלום, ולא
דיברתי אתה על כלום.
"אבל היא התגברה על זה כמו שהיא מתגברת על הכל - סמים
ונוסטלגיה. תנו לה לשקוע בזיכרונות, ותוסיפו לחוויה הרגשית גם
חוויה גופנית של חומרים חוקיים - ויש לי שקט ממנה, לפחות לערב
אחד. אחרת, היא יכולה להיות נודניקית לא נורמלית. אבל האמת,
אני ממש שמח שאני גר אתה ולא עם אבא. היא נודניקית כשהיא לא
עסוקה, הוא נודניק כל הזמן. לקח לי לזמן ללמוד להגיד לו  לא.
פשוט לא. 'בן, אתה רוצה לבוא למשחק של בית"ר השבת?' 'לא'  'בן,
בא לך לספר לי מה קורה עם הבחורה הזאת שאמרת לי?' 'לא' 'למה
לא?' 'ככה לא'.
"פעם לא יכולתי לעשות את זה. גם היום זה קשה לי. התאמנתי הרבה
מול המראה ובעזרת חברים ממגמת תיאטרון. פעם לא היה לי מה לעשות
בסופי שבוע, אז הייתי הולך אתו בלית ברירה. היום יש לי חיי
חברה, יש לי קשרים לבנות, אנשים להכיר. אני אומר לכולם שהם עוד
יספרו לאנשים שהם נפגשו איתי אחרי שאני אתפרסם. אני הולך אתם
למוזיאונים, מתפלסף אתם על הטקסטורה של רמברנדט ופיקאסו. מדבר
אתם על התצוגות שיהיו לי ומראה להם ציורים שלי.
"אני שונא שאנשים רואים ציורים שלי  מולי, כי אז הם לא יכולים
להגיד את האמת, אבל בדרך כלל אני לא עומד בפיתוי. יש לי תמונות
בחדר שציירתי לפני עשר שנים, עכשיו הן ממוסגרות ומשומרות. בעוד
הרבה שנים אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר ישלמו סכומי עתק בשביל
התמונות האלו."
(האור מתעמעם, וכבה)

תמונה תשיעית
(האור בצד של האישה נדלק.)
"היום, יותר מתמיד, אני מרגישה צורך לחזק את הקשר עם הבן שלי.
אישה מגיעה לאיזה גיל שהיא מבינה שהילדים שלה הם הדבר הכי חשוב
בעולם שלה. כבר הרבה שנים שאני חיה לבד ומגדלת את הילד לבד,
ומתפרנסת בכבוד והכל. אבל דווקא היום, כשאני כבר לא צריכה
לעבוד כל כך קשה, כשהוא כבר בכלל לא תלוי, דווקא עכשיו אני
מרגישה צורך מאוד חזק לבלות יותר זמן עם הבן שלי.
"כשהוא היה קטן, אני הייתי צעירה ומבולבלת. הייתי טרודה בבעיות
הנפשיות שלי, שהיו מאוד קשורות לעובדה שהייתי צריכה לפרנס
ולגדל ילד לבד. הפרידה מהנישואים הייתה קשה ולקח לי המון זמן
להתגבר עליה. היה לי קשה להקדיש לו אז את הזמן. אבל היום, כשיש
לי את הזמן, והרצון, והצורך - דווקא היום הוא לא רוצה את זה
ממני. הוא קורא לי נודניקית כשאני רק מתעניינת, למה זה? למה לא
יכולתי אז לעשות את מה שאני יכולה היום? ולמה עכשיו כבר אין לי
מה לעשות?
"לפעמים יש דברים, שאם עושים אותם מאוחר מדי - הם כבר לא
שווים."
(האור כבה, הפסקה)

תמונה עשירית
(האור בצידה הימני של הבמה נדלק.)
"כל מי שאומר לי שהוא יודע איך אני מרגיש פשוט משקר. למי שלא
חווה דבר כזה אין מושג בכלל על מה אני מדבר. וכל האנשים האלה,
מהנהנים, עושים פרצוף עצוב וחושבים שהם מבינים עם מה אני צריך
לחיות. חצי שעה אחר כך הם בדרך לבית קפה ואני עדיין יושב פה
וחושב: איך לעזאזל מרגיש אדם שהבן שלו מת? איך אני צריך
להרגיש? שבעה ימים שאנחנו יושבים בבית של גרושתי ובוכים. מחר
אני צריך לחזור לעבודה. איך אני צריך להתנהג? מה לעשות? להסתגר
בבית? לצאת לבלות כאילו כלום לא קרה? לבקש חופש ולנסוע
לאמריקה? מה לעשות?
"למה? למה זה מגיע לי? איזה מהעונשים שסבלתי לא כיסה על החטאים
שלי? יום אחד אתה יושב פה, באותו כיסא ומתפלסף על החיים ובכלל,
וביום שלמחרת אין לך חיים להתפלסף עליהם, אז אתה יושב וחושב
לאן הלך הבן? נכנס לאוטו, ולא חזר. במשטרה אומרים שהמהירות
שהוא נסע בה היא מהירות של התאבדות. איך הוא יכול לעשות לי דבר
כזה? הוא לא טיפש, אז מה פתאום הוא נוסע לי 140 בלילה על כביש
מסוכן? מה פתאום?! מה בעולם גרם לילד שלי, נער צעיר בן שבע
עשרה, כל החיים לפניו, לעשות כזאת שטות?
"מה אני אמור לחשוב? מה? שהילד שלי מטומטם? שהוא היה שיכור?
מה? מה גורם לבן אדם כזה חכם לסכן את החיים שלו בכזאת קלות.
"חוזר מבילוי, שתיים בלילה, ולא חוזר.
"וזה לא עוזב אותי. אתה עובד כל החיים, כמו חמור, משלם מזונות,
פותח תוכניות חסכון, ובשביל מה? בשביל שיוכל לקנות אוטו, דירה
, חופשה עם החברה שלו. משהו. ועכשיו מה? מה אני אעשה עם כל
הכסף הזה? לאן אני אסע? עם מי? בשביל מה?
"כל הימים האלה של הלוויה והשבעה, כולם מתפללים, אומרים קדיש.
אני רוצה לדעת מי עושה את החשבונות האלה של המוות. מי עושה.
אני חי פה ואמות פה ומגיע לי לדעת מה הקריטריונים של מוות. על
פי מה קובעים. איפה זה כתוב שאני צריך למות אחרי הבן השלי,
איפה? מה  הסיבה? מי אשם?
"כל האנשים האלה, עם ההצטדקות שלהם גורמים לך להאמין שאתה אשם.
אני אומר: אלוהים אשם. הוא לקח לי את הילד, אז הוא אשם.
"ואם הוא חושב אחרת, או שיש לו איזה נימוק משכנע - שיבוא. אני,
כבר לא נוסע לשומקום."
(הוא מתיישב והאור כבה)

התמונה שאחרי העשירית
(האור בצידה השמאלי של הבמה נדלק.)
"ניצלתי אותו עד תום, את הבן שלי. נהניתי ממנו כל השנים הטובות
שלו, כשהיה גוזל, כשהיה מתחת לשמלה שלי. ועכשיו, דווקא כשהגיע
זמנו לפרוח ולחיות  בעצמו, לנהל לעצמו את החיים ולהשאיר אותי
מחכה לטלפונים בימי שישי, דווקא עכשיו הוא מת.
"אני, את השנים שלי כילדה כמעט לא זוכרת. אימא שלי זוכרת. גם
הוא לא היה זוכר. השנים האלו היו בשבילי, ראיתי אותו גדל,
מתפתח, מגלה את העולם. לימדתי אותו דברים חדשים וראיתי את
העיניים שלו נדלקות כשהבין משהו. עקבתי בגאווה אימהית אחרי פלא
הבריאה שלי מפלס דרכו בגיל ההתבגרות.  וכשהגיע לסוף המסלול,
כשעמדתי גאה וחיפשתי את הכוח לשחרר את הגוזל שעוזב את הקן -
הוא התרסק. לא ממריא. טעות אחת קטנה של גוזל בשל אך לא מנוסה
והוא מתרסק על הסלעים.
"אני לא אמורה להיות עצובה.
"פעם ראשונה שנכנסתי  הביתה אחרי שהוא מת הרגשתי נורא. שילוב
של לילות בבית חולים ותחושת אשמה גרמו לי להרגיש נורא. מתוך
הרגל התחלתי לסדר את הבית. היו לי איזה שלוש הודעות במזכירה
האלקטרונית, והמקרר היה ריק לגמרי. עשיתי רשימת קניות ושמעתי
הודעות מהרופא, הקוסמטיקאית והדודה שלי. כולם מצפים לבואי. את
כולם אני אאכזב.
"נסעתי לסופר ולא קניתי כלום רק לקחתי ארגזים.  שעות ישבתי עם
הארגזים בחדר של בן וחיפשתי מה לזרוק. כל הניירות האלו, כל
הזבל הזה ששיגע אותי ואמרתי לו לזרוק - כל הדברים האלו היו
הזיכרונות של בן. ועכשיו הם הפכו לזיכרונות שלי, ממנו. שירים
שהוא כתב, ציורים  שצייר. אפילו פתקים שהוא העביר בשיעור -
כולם היו זיכרונות שלא הצלחתי לזרוק. גם עכשיו, כשאני יושבת
בחדר שלו ומסתכלת סביבי אני מגלה אדם שלם שלא הכרתי. כאילו
הייתה לו זהות סודית, שמבצבצת בקירות החדר ומחפשת התבטאות
הולמת בציורים ממוסגרים, על הקירות.
"כתבת אחת שהייתה פה צילמה את הציורים ושאלה כל מיני שאלות.
'במשטרה בודקים את הסברה שהוא התאבד' היא אמרה, אבל היא ידעה
שזה שטויות. כל המהומה התקשורתית הביאו אותי לסוף דעתי. אנשים
התקשרו והציעו לי עשרות אלפי שקלים תמורת הציורים, צוותי
טלוויזיה ועיתונות ישבו אצלי במרפסת ואני השתגעתי.
"אז לקחתי חופש. חופשה בתשלום של ארבעים ושבעה ימים - המכסה
השנתית שלי פלוס ימים שאני צוברת כבר עשרים שנה. נסעתי
ללונדון, שברתי קופות חסכון אבל למי איכפת.
"חודש וחצי לונדון לא הספיק למחוק לי זעזוע של לילה אחד שבו בא
אליך מישהו ומודיע שמתה לך הסיבה לחיים."
(היא הולכת והאור כבה.)