הטנקים ממשיכים לדהור קדימה,
והמוסיקה ממשיכה לנגן, אולי לצמיתות,
מוסיקה של הדור הישן, המאה ה-17,
מוסיקה חזקה כדי להחריש את רעש הטנקים.
מוסיקה אדירה להפליא, גוברת על המוסריות.
גוברת עליי, ועלייך, ועל אויבינו המשותפים,
אוי לרשע - ואוי לשכנו. אוי לדגל האדום
השותת דם זה עשרות שנים ומלא בוץ.
החשמל אינו יציב, האור מהבהב
והילדים נכנסים הביתה מהר.
הארוחה כבר על השולחן, מתקררת,
ויחד עם המזג אוויר התיאבון יורד וטובע.
פרחים בשבילים נסתרים נקטפים ע"י גלגלים חדים
ואין מנוס מלקבוע כי הכל באשמתם של אחרים
ותמיד קל לומר שהכל היה יכול להיות אחרת,
אבל המוסיקה העתיקה מוחקת עבר והווה.
אומרים שיש עתיד - אבל לא אאמין עד שאראה,
לא סומך על אנשים ולא על עיתונים,
בחורות יפות מקריאות חדשות עד אין קץ.
אולם לעולם יש קץ, אך את התאריך מסתירים מאתנו.
אין טעם להמשיך להילחם, אצבעותיי כבר עייפות.
יותר מדי שירים נכתבו, יותר מדי כדורים נורו.
יותר מדי חללים נפלו, יותר מדי ילדים נולדו,
ילד במקום ילד, קבר במקום בגד, זה פשוט עצוב.
אפשר לחטט בעצמנו, אך רק נמצא לכלוך וחרבון.
זייפנו - וכעת, אין לנו בכלל. שקרים התגלעו.
ועכשיו אפילו לבסיס האמיתי כבר לא מאמינים.
אפשר רק להתחיל מחדש את כל הזמנים והקללות.
שלא ישימו לב.
אפשר להגיע לאורגזמה מכל הסודיות,
אך האם אפשר לזיין נשק אטומי, גרעיני?
אפשר לאנוס חצי מהבחורות בעיר, אבל תישאר בתול.
ואתה רק צחוק מהלך, צוחקים עליך כאשר נשקך
אינו מכוון עלינו...
בום! |