הוא ישב ישיבה מזרחית על השטיח הקטן שהניח על החול, ניגן בכלי
הנגינה השונים שלו והמשיך לספר את הסיפור. ילדים התחילו להרדם
על החול, מקורבלים במעיליהם, מורה ושני ילדים אחרים דיברו
וצחקו, ממש מולו, הוא ידע וגם יכול היה לשמוע שהם צוחקים עליו.
ככל שהמשיך לספר את האגדה שלו ילדים קמו והתרחקו לעבר המדורה,
שם התישבו מולה והתחממו, מובן שהם העדיפו להביט בה מאשר להאזין
לו. המורה ושני הילדים נשארו, צוחקים צחוק פרוע בקולי קולות,
הם עייפים לא קשה להבין אותם.

אחד ההורים ניגש אליו לאט לאט, מפחד להפריע, עושה פנים של חוסר
נעימות, כמו עומד לבשר בשורה לא משמחת. הוא הסתובב, הפסיק לנגן
והביט לתוך עיניו של ההורה, ההורה התקרב ולחש: "אני חושב שעדיף
שתפסיק, זה בסדר אנחנו עדיין נשלם לך", זה לא פגע בו, ולא שהיו
לו ציפיות גבוהות אבל הוא בכל זאת התאכזב. "אני לא יכול
להפסיק. זאת מסורת אינדיאנית עתיקה ואסור בשום אופן להפסיק את
הסיפור באמצע.", הוא יכול היה לראות איך רבע חיוך עולה על פניו
של ההורה אבל זה לא שינה כלום, ההורה הזה כבר הפסיק אותו באמצע
ואין טעם להמשיך. הוא גם יכול היה להבחין שאיש לא שם לב שהוא
הפסיק לרגע.

הוא קם, קיפל את השטיח, אסף את כלי הנגינה שלו לתוך התיקים
והלך משם. עוד פעם הוא שבר את המסורת. כבר יותר משנה וחצי שהוא
לא מצליח לשמור עליה. לפני שנתיים חזרו הוא ואישתו הטריה מטיול
בן שלוש שנים כמעט בכל העולם, אישתו הייתה בת עשירים ומימון
טיול שכזה לא הייתה לבעיה כלל. -חס וחלילה לכם לחשוב שהתחתן
איתה בגלל כספה הרב, הוא אהב אותה מאוד והיא הייתה יקרה
לליבו.- במהלך הטיול פגשו בדרום אמריקה יליד צעיר אחד שהציע
להם סיפור מוזיקלי בחינם. הם הסכימו והיליד שמח נורא, הם הבינו
את שפתו בגלל שהתעניינו מאוד בתרבויות כאלו ואף היו למרצים
באוניברסיטה על הנושא.

היליד סיפר להם את הסיפור מלווה בכלי נגינה שונים ועתיקים.
הסיפור סיפר על צעיר שהתחבר לחכם שבט זקן, וזה לימד אותו על
המסורות והאלים של השבט המסתורי, בסוף הסיפור אותו הצעיר שגדל
מעט, המשיך ולימד את המסורות צעיר אחר שהמשיך גם הוא. הסיפור
היה ארוך מאוד וערך כארבע שעות שלמות. אחרי שסיים היליד את
האגדה אמר להם שזאת הפעם הראשונה שהוא מסיים לספר למישהו את
הסיפור עד הסוף ושעכשיו אחרי שהקשיבו הזכר חייב להמשיך את
המסורת ולספר את האגדה עד סופה למישהו אחר. הם הסכימו והיליד
לימד את הזכר, במשך שבוע, את כל האגדה בעל פה ואיך ומתי לנגן
בכלי הנגינה (שהשאיר אצלו מכיוון שלא היה לא בהם צורך יותר).

הם חזרו ארצה ופירסמו מודעה גדולה בעיתון: "דניאל מספר
הסיפורים". עד היום דניאל לא הצליח לספר את האגדה עד סופה
לאיש, כולם שילמו לו וביקשו שיפסיק. הוא כבר לא הבין איזה מן
אנשים מזמינים אותו ואחר כך משליכים אותו מביתם. הוא חשב על כל
אלו תוך נהיגה בדרך לביתו. כשהגיע, אישתו קפצה לעברו וחיבקה
אותו חיבוק הדוק למרות שלפי זיו פניו ידעה שנכשל שוב. "לא
נורא, על תדאג אתה תצליח, הם סתם אנשים טיפשים שלא יודעים
להעריך אגדה טובה כשהם שומעים אותה". היא תמיד חזרה על המשפט
הזה, פעם אחר פעם, כשהיה מגיע הבייתה אחרי עוד כישלון. משום מה
זה תמיד ניחם אותו והוא חייך והידק את חיבוקו.

"אני לא חושב שעוד יש טעם" אמר בלי לשחרר את החיבוק -"אל תגיד
את זה. אני יודעת שזה לא נעים אבל אני לא רוצה להכנע עדיין,
אני יודעת שבסוף נצליח". "באמת מה אכפת לה, היא לא סופגת את
ההשפלות החוזרות האלה" חשב לעצמו. היא משכה את ראשה לאחור,
הסתכלה עליו וחייכה, "בוא. אני אכין לך ארוחת ערב". הוא אכל
בתאבון רב ולאחר מכן הם הלכו לישון. הוא לא יכול היה להרדם
ולאחר מחשבות רבות חשב לרגע אם יתכן שאחרי שנה וחצי שלא סיפר
אותו הוא עוד זוכר את סוף הסיפור. הוא לא הצליח לענות לעצמו על
השאלה הזאת וזה הטריד אותו. הוא החליט שיש רק דרך אחת לברר,
הוא קם מהמיטה לאט לאט כי לא רצה להעיר את אישתו.

פרס את השטיח על האדמה בחצר ביתו, הוציא את כל כלי הנגינה
ומולו מיקם מראה גדולה שמצא במרתף. הוא הסתכל לעצמו בעיניים,
נאנח, נתן גונג קטן באחד מהכלים והחל מספר לעצמו את האגדה
בליווי כל הכלים. הוא לא יכול היה להפסיק לחייך לעצמו מכשהגיע
לחלק שמעולם לא סיפר לאיש, והוא זכר אותו ועוד איך. החלק הזה
יצא מבטנו כאילו לא הייתה לו שליטה עליו, הוא הרגיש שהאגדה
מספרת את עצמה ושהוא סתם רק קול שמשמש אותה, כלי בידיה. זאת
הייתה הרגשה נפלאה של סיפוק ושל משהו שלאחר עבודה מרובה בא
סופו.