מפחדת לקרוס
כמו פעם
לפני שנות אור
בטרם זרחת
באשמורת   חיי.

מפחדת מנהמת הרוח המתגברת,
מהדופק השועט בתוכי  פנימה,
מרסס הנחשול הגואה ומציף.

ועל כן-
מנמיכה בבעתה
את הווליום ביננו,
מחשש לבאות.

לאט לך ילדה,
שומעת עצמי לוחשת,
הקוביות מונחות במקומן הסדור.
שוב דבר לא זז לו עדיין,
וכל שקרה עדיין אינו ולא כלום.
כל יום  הוא לידה מחודשת,
בלתי תלויה בזו שקדמה לה.
הירגעי כבר ילדה והניחי
לקוביות לסדר את עצמן.
עצמי עינייך בחזקה
והרגישי
את עונג התמכרותך,
לניווט גופו  בנשמתך.