החלון, לפי זווית ראייתו של נורברט קליפורד, התלבש בצבע
הארגמן-אדום שמילא את הארץ בשעת הדמדומים של הלילה. הוא הסתכל
בשעון, למרות שלא הבין מה הייתה השעה, התרומם מעל הכורסא הנוחה
שבה הרגע ישב וניסה להיזכר מה התכוון לעשות. הוא נזכר דווקא
כשהטלפון צילצל.
"הלו".
"... כן זה אני".
"... לא, אני לא זקוק לחוברות ההדרכה שלכם".
"... מה לא מובן? אני באמת לא צריך אותם. תודה".
"... אני יודע ש- 87% מאזרחי ארצות הברית קוראים את החוברות
שלכם".
"... אז אני מה- 13%, מה רע? אני באמת מעריך את דאגתכם. אבל לא
תודה".
"... אוקי, להתראות".
הוא הניח את השפופרת באיטיות, תוך כדי שהוא מנסה להבין מה פשר
העניין. לא לקח לו הרבה זמן כדי להבין שעוקבים אחריו. זה פשוט
מגוחך שלפרופסור לפיסיקה המפורסם כמוהו, יתקשרו כדי להציע
חוברת שהוא בעצמו כותב. הוא ניגש אל החלון שהיה כעט חשוך
לגמרי, אך קלט את המולת האורות שהתרוצצו בחוץ - בעיר הענקית
והשואנת.
"מחשב, אורות".
המנורות נדלקו אחת אחת בכל הבית.
"רק בסלון. סיים".
האורות נכבו רק בחדרים שבו נורברט לא עמד. הוא התיישב.
הוא התחיל לתהות למה עוקבים אחריו, ומי לעזאזל. זה בהחלט לא
מהקורס הוא חשב, לא המרצים ולא הסטודנטים. הוא ניסה להיזכר בכל
הקולות של כל האנשים שלומדים או עובדים איתו באוניברסיטה אך
שום קול לא התאים. הוא התחיל להתרגש וכמובן, לדאוג.
"מחשב, מוסיקה. בטהובן סימפוניה מספר 5".
הוא תמיד שמע מוסיקה קלאסית כדי להרגיע את עצמו בזמן של לחץ.
הוא העביר את ידו הרועדת בתוך שיערו המאפיר ולא הצליח להתרכז
במנגינה שכעת התפזרה בחדר כולו.
"הפסק! סיים".
הוא השתעל, גרונו התייבש לחלוטין. הוא ניגש אל הבר, מזג לעצמו
קצת ויסקי עם קרח ולימון, והתיישב שוב על הכורסא.
הלגימה מהויסקי שיחררה אותו מעט, אך עדיין רעד. הוא הניח את
הכוסית על השולחנית ונטל את העיתון של אותו היום במטרה למצוא
תשובה לשאילתו.
אחרי כמה דפדופים מחוסרי תכלית או עניין, נזרק העיתון על
הריצפה בהינף יד קל. הוא ניגש שוב לחלון, אך כעת עם הויסקי
בידו, והתחיל לסרוק את העיר הלילית שנפרסה מול עיניו.

החלון בדירתו לא נראה בבירור לאדם שבשעה זו התהלך ברחובותיה של
העיר הענקית. הדירה התמקמה בקומה ה- 304 באחד מגורדי השחקים
הגבוהים ביותר בעיר. נורברט אהב את המקום הזה, הוא ראה בו כחלק
מגופו, אולי כעורו או בשרו. רק כאן הוא הרגיש את עצמו מלא
עוצמה. הוא התערה טוב בדירתו לכן גם לא ירצה למכור אותה
אי-פעם, כך הוא שיער.
היה זה כבר אישון הלילה, אך הוא עדיין עמד מול החלון, עייף
וסובל.
הוא התרחק מהחלון ונכנס למשרדו הקטן שהכיל במרבית שטחו ארון
ושולחן עם מחשב המשוכלל ביותר בשוק. הוא תמיד אהב לשדרג אותו
כשהיה מסוגל. יציאתו מהסלון גרמה לכיבוי כל המנורות בדירה.
"מחשב, אורות במשרד. סיים".
החדר הואר במלואו, וניתן היה להבחין אפילו בפרטים הקטנים
ביותר. הטפט, היה מעוצב להפליא, ביחד עם צבע ירוק בהיר, שנתן
את האווירה של טבעיות. המיזוג פעל ללא מעצור בכל הבית, לכן
החדר היה מלא בניחוח רענן שמילא את החושים בהנאה.
"מחשב, הצג את כל הטיסות הבין-כוכביות, הזמינות בחמש השעות
הקרובות".
מסך ברוחב של כמעט כל הקיר, ירד מהתקרה בשקט.
"השאר רק את הטיסות של על-חלל".
הרשימה הארוכה, התקצרה כעת לשני שורות.
"בחר אקראי".
המסך התנקה, ומייד התמלא בכל הפרטים הנוגעים לטיסה לפלורינה.
כל חייו הוא חלם על המגע הטהור של הקירט.
"קנה כרטיס לטיסה זו. השכר מכונית. סיים".
המסך הרחב עלה בחזרה לתקרה, כשהוא משאיר פס דק עליו.
הוא ארז את בגדיו וחפציו במהירות במזוודה קטנה ונוחה. הוא הקיש
על כמה מספרים, והיא ננעלה אוטומטית.
"המכונית הגיעה, סיר", הקול בקע מתוך הרמקולים שהיו מחוברים על
התקרה בכל חדר.
"המשחק נגמר", הוא לחש זאת לפני יציאתו מהדירה.
הוא ירד לחנייה במעלית המהירה, נכנס למכונית, אמר את היעד
ונסע.

רחבת תחנת ספינות-החלל הייתה שקטה ונינוחה. כעת, הוא חשב
לעצמו, כבר אף אחד לא יוכל לעצור בעדו.
מנועי הספינה רעמו, ונורברט קליפורד כבר היה בחלל.

רק כמה דקות לפני הנחיתה הוא נזכר בתאריך שהיה רשום בעיתון.
הראשון באפריל.