אלף שנים חיכיתי, זמן שלא היה זמן.
במבט לאחור (או לצדדים) רואים את כרונולוגית המקרים והיא נראית
הגיונית למדי.
אבל אז, אחד לאחד, דקה לדקה נראו השנים כנצח והגורל כמושג לא
נתפס.
לא ירדתי לעולם הזה בקפיצה עליזה אבל גם לא בהיסוס, רגע לפני
שנפרדתי מרחמה של הברייה עצרתי לנשום אויר פסגות אחרון ונכנסתי
לעולם בסקרנות רבה.
עברו עלי גילגולים מעניינים, בחירותי נפרסו על פני קשת רחבה של
אפשרויות.
לא בכולם הייתי בגוף אדם. לא בכולם הייתי בגוף.
אני זוכרת קולות וצלילים ריחות ונגיעות, לפעמים הזכרונות
מתערבבים לי והופכים מעוגת שכבות לפירה של תקופות.
תמיד לוותה אותי ערגה, געגועים למקום רחוק ואהוב, כיום אני
יודעת שאין מרחק גדול יותר מהמרחק של המוח מן הלב.
יקירי קרובים אלי ואהובי הוא נצחי, הזכרונות מדגדגים לי
בברכיים.
ברוב המקרים בחרתי להיות אשה.
ישבתי עם כל התמונות נסיתי לסדר אותן בסדר עולה, אך הן התעקשו
להתפרס לרוחב, הייתי במקביל במספר מקומות שונים, בתקופות
אחרות. ואולי זה הזמן שמתעתע בנו?
מצחיק איך הבנתי את זה בסוף - התכוונתי להקליט תוכנית
בטלוויזיה והרצתי קלטת לאחור.
קלטת של שלוש שעות הרצתי בחמש דקות.
הזמן התכווץ ושוב נפרש. |