פיאודוליזם, הבדלים עצומים בין מעמדות, אם לתומי חשבתי שאלה
הבלי הבלים ובמדינה כמו שלנו כולם שווים, הרי ברור לי שטעיתי.
אומנם איני רועה עזים בעוד האדון שלי סוחר נשים בגמלים אבל
הגעתי לכמה מסקנות משיטוט קצר בקניון הקרוב. בעודי מסתובבת
במבנה התועבה לא יכולתי לפספס חבורת בנות, צועקות, מצחקקות
וכוס אמק כל כך מעצבנות, נעים מאוד -  פרחות ירושלים. אותן
מקלות עטופות בג'ינס חונק ופיסת בד לה הן מתעקשות לקרוא חולצה,
אולי זה בגלל שאני לא אחת מהן, וחוששתני שלעולם לא אהיה, אבל
כמות הקיא שעלה לי בגרון אחרי מבט קצרצר יכלה להשקות את כל
גינות סביון גם יחד. אולי זה בגלל שאני לא אחת מהן, פשוט אין
לי את הנתונים, השיער הצבוע, הדיבור, ההליכה,  העגיל
בטבור...אולי זה מה שגורם לי לעבור לידן, לבהות בהרמת גבה
ולהרהר שעות אח"כ למה הן כל כך שונות ממני כי, וואלה, לא שמים
לב אליי. בעוד שכל הקניון ירה לעבריהן מבטי הערצה. גם כשאני
עוברת ליד "אבי החתיך" תוהה אם יבדיל ביני לבין החתולה לידי,
אני חשה כאילו לא יעברו שניות ואותו אבי יסקול אותי בשקלים
שקיבלתי מאבא על כך שחטאתי בחטא החרשנות. אולי זה בגללן ואולי
זה בגללי אבל איכשהו אני תמיד יוצאת האגרטל, החתולה, לא מושכת
תשומת לב מיוחדת, אפילו בבית.
משפחתי לא הייתה ולא תהיה אחת מאותן משפחות בלונדיניות
שמתחבקות עם הגעת הדואר. אולי פעם, לפני שנולדתי, הייתה בין
אותם יצורים הרמוניה מסוימת שעכשיו כמובן, מתה. פשוט רגילים
לראות את הראש שלי מופנה למעלה מתבונן באחים הגדולים והחזקים
שרבים עכשיו מי יחליף לי חיתול. תקשיבו! אני כבר יודעת להחליף
לעצמי! רואים שאתם שומעים, למה אתם לא מקשיבים? לא פעם ציינתי
בפני אחי את ממדי השנאה העצומים שלי כלפיו, כמובן שהוא סירב
להאמין שאיני סוגדת לאדמה עליה הוא דורך. מה אני מבקשת? שלא
יתפלא כל כך כשהאמת טסה במיליוני קילומטר לשעה,  מאיימת להתנגש
בחומות ההכחשה שהוא בנה לעצמו. אז לא נותר לי אלא לצעוד עם
ידיים קשורות מאחורי הגב וראש מושפל אל מול האמת. איני אלא
שפחתה של משפחתי המצומצמת. זו שמביאה סוכר לתה ביום שישי, זו
שיושבת בצד כשכולם מדברים, זו שהביאה עוד פעם מאה וצוחקת רק
כשצריך.
זה ישתנה מתישהו? ימים יגידו. בינתיים, מתחיל להיות נוח להיות
אגרטל.