אפר, רוח מדבר,
הנוכחות הגדולה ממלאת כל פיסה של שקט
בתוך הצהוב הנרחב.

מוות זוחל, מקפץ, נחבא בחגבי הסלע,
נפער כתהום אך חי אינו תועה בו,
ליטוף ערירי בבשרי.

קום, בוא. הוא קורא. אין בי עוד רחמים, שלווה הייתה מנת חלקי
אבל היא התפוגגה עם העשן הנמוג בשמי הכחול
וממריא באחת בכבשן של תבערה
חולף כברק על פני רחוב ללא בית.

הדירים עומדים מלאים, חזירי החבלה שבהם
מסתכלים, מחכים, מתוחים ושלמים
ומנסרים את השקט בהמהום לבבותיהם הדוממים,
ויד נסתרה בדרכה להקיצם,
לאחוז לאריה בזנבו, לעשותו לציפור יורקת ארס.

אדים אפורים מהבילים מתוך קרקע למודת סבל,
ומכתירים הווה שנגוז אל שעון השמש,
משקיעה לזריחה, מחיים לשינה.

והמלך, זקנו נעלם וידיו טבולות דם,
בחדרי ארמונו הלבן מתכונן,
לסוף שיקיץ על עולם ועליו.