שחורות וסגולות הגפנים
כחבורות לרגלי ההרים.
מסלסלות שריגיהן ומתלפפות על התיל
המגיר מהן את הדם.
השמש מבעד לאויר הקריר
אדישה, כהה כחלמון
מביטה מפהקת בתרנגולות מתקבצות, כבכל בוקר,
לסעוד מידיה של מריה (או אנה, אין זה חשוב) -
שמה יתנגן בשפתי שיכורים
ולהקות אווזים נודדות.
קצתי בשדות החיטה הזהובים,
בכיכרות הלחם
העגולות, השזופות
המקומחות כדדי האופות המיוזעות
בעברו של הרחוב, בו אלפי אבנים
משליכות עצמן למרגלות העוברים ושבים
מוכתמות בשמן ופיח וקיא
מגרונות קטנועים שיכורים,
לא זוקפות את ראשן, לא פוצות את פיהן.
מה אומללות הן אבני הכביש הפעוטות,
הטובעות בשלוליות הביוב, מבוססות במדמנת
הכלבים המכונמים, הצרובים,
כזונה הקטנה הניצבת שם, דוממה
בכל ערב, באותה השעה,
כפנס רחוב או תיבת דואר,
ומנסה לפתותי בחיוכה הרקוב.
אני יכול לחיוכה, ובכל זאת
במעות קטנות אני פורטה לפרוטות,
ומשליכה חזרה פצועה ובוכה לחיק הסרסור
אנטוניו (או מריו - אין זה חשוב) -
כשימות ימצא מי שיחרוט בשיש את שמו,
אז ישכחו מכותיו, קללותיו, סכינו החבויה במעיל,
רק השם החקוק יוותר.
עד אז אני נוטה לשוכחו,
בחייו קל יותר הדבר,
בועט בזונה הקטנה ומביט בה נמוגה תחת הבהוביי הפנס.
שחרית. אני לוגם קפה מר ומביט.
הקצב מאחר.
אולי רחמים נכמרו הבוקר,
ואולי מנועו לקה סוף סוף בליבו
ודדי האופות שוב עולים בחלון
וזיעתן המלוחה שירה לאפי.
כשתם הקפה שבספל
עיתונים משילים בצעקה כותרתם
הזרה כלחישה לאוזניי.
בחצרות הבתים,
פעמון כנסיה מכנס תרנגולות לפת זרעונים
מריה (או אנה - אין זה חשוב),
קוראת להן, מפהקת
מעל לראשה הערפל הסמיך, מתגנב כשועל בכרמים הפזורים
שחורים סגולים
כחבורות על עגבות ההרים.
17 אוגוסט, 2000 |