נראה שאני מסוגלת רק לצטט משפטים יפים מתוך שירים אחרים,
כי לחשוב לבד נראה לי קצת כבד מידי עליי.

"זה שיר כאב, שזורם אל האופק. שיר אהבה, שעל סף התהום..."
אני לא יודעת על איזה צד להסתכל עכשיו-
על הכאב, על הפרידה, על אהבה,על הלבד שלי או הביחד שלך.נראה
שהכל מתחבר, נראה כאילו הכל נבנה מחדש ומתפורר כשם שנבנה.
נראה שהחלום המציאותי שלי מתגשם, וככלות הכל ובשארית הימים אתה
לא נעלם לי אלא רק מתחזק.
ואני מתגעגעת.
יש בי הרגשה מזעזעת שלא מרפה, אני מרגישה אותך כל הזמן.
חיזיון,אתה כאילו נמצא לידי כל הזמן,אולי הצד החייתי שלי
השתלט עליי ואני הוזה. או שלא. משב קטן, עדין, של רוח ואני
רואה אותך לנגד עיניי במוחי, עומד מולי ומחייך, מלטף, מחבק,
מסתכל עליי ואני יודעת שאני לא רוצה אף אחד חוץ ממך. אבל
חייבת. השפתיים שלך, אני יודעת שאף אחד לא ירווה את צמאוני כפי
שעשית אתה.
החיבוק שלך נראה כדבר הטהור ביותר שקיים. רק אתה לא, רק אתה
מתקלקל לי בראש כי היום, היום...אתה של מישהי אחרת. אני לא
מצליחה לעקל את האבסורד- אני אוהבת אותך, ואתה של מישהי אחרת,
ואתה אוהב אותי, ועדיין שלה. ולי לא נשאר דבר ממך חוץ מיום
חמישי,כמו 'סבתא בישלה דייסה', לבן אדם שאמור להיות הכי חשוב
לא נשארה אפילו טיפה כדי להזין, כי הרי ידוע לך שמה שכן יש לי
ממך זו אפילו לא טיפה. והריח שלך..."שאפי לא ישאף את הריח,
אלוהים, את הריח..." מה עשית לי עם השיר הזה.
השיר שלי, אמרת, ועכשיו אתה ואני יכולים לשמוע אותו בלופים-
ביחד, ולחוד, כי הוא נשמע כמו ההמנון שלי, המנון העצב שלי.
רציתי לשכוח ממך ולשקוע במשהו אחר, ונראה כאילו קורה הכל חוץ
מזה. הלוואי וידעתי איך אתה מצליח לגרום לי להישאר טמונה בך עד
היסוד היסודי ביותר בליבך,הלואי ויכולתי לעקור את נשמתי ממך,
לשים סתימה,לשכוח שאתה שם. הלואי ויכולתי לא להתרגש מנוכחותך
לידי, שהייתי קוראת שירי אהבה ולא מעלה אותך בדעתי. הלואי
והיתה בי יכולת להבין איך הראש שלך עובד,ואיפה השתבש הקשר עם
הלב, הקשר הקריטי ששידר לך אותות לא נכונים ונטשת את הספינה
כשכל מה שהיית צריך לעשות זה רק להישאר. "הלוואי ויהיה בי כוח
לא ליפול על ברכיי, מכובד אהבה".
אני שונאת את עצמי על רגשיות היתר שמפעילה אותי, על כך שאני לא
מספיק אסרטיבית או נחושה כדי להתרחק ממך כמו מאש כל אימת שאתה
בסביבתי. הימים אמרו את שלהם, וכנראה שאני לא הדבר האמיתי שלך
כמו שאמרת לי רק אתמול-הימים הארורים האלה אמרו לי רק דבר אחד-
שכדאי לי לשכוח ממך, שכדאי לי להיזהר, כי אתה לא תהיה איתי ולא
תשוב אליי אלא תעמיק שורשים תפלים ותקים בית עם אישה אחרת,
והשורשים שלי יארזו עצמם ויחפשו אדמה אחרת להתמקם בה, וזה יהיה
קשה כל כך עד שהם לבטח יבלו מצער. סוף עצוב יש לנו, אולי.
רומיאו ויוליה. שני בלונדינים עם עבר עשיר. עם צביטה.ואני לא
מבינה למה צריך להשלים עם רוע, למה צריך להתאבל על ריקמה חיה,
על אימפריה שלא נפלה מעולם.
"איך אפשר עוד לאהוב מישהו כל כך קרוב, שנמצא בסוף כל נשימה",
כמה זה נכון.
איזו הגדרה יפה יזהר אשדות מצא לזה. 'שיר כאב', הוא קרא לו.
צדק האיש, זה באמת שיר כאב. סיפור כאב. מידי, כואב מידי.
הדבר האמיתי, לא? אז מי משקר כאן? כמה שאלות ללא תשובות, כמה
פתרון חסר כדי להשלים את התמונה. כמה קירבה מציפה אותי,
אתה מוכר לי כל כך, וחסר לי.  טוב לי בחיי, טוב לי עם עצמי ועם
גדר ההפרדה החדשה שעמלתי עד השלמת בנייתה. אני אוהבת את  עצמי
ודואגת לדאוג לעצמי ולא לשכוח את זה, אני משתדלת לחיות נכון
ולספק לגופי ולנפשי כל רובד שיש לי בו צורך.
רק משהו חסר.
"רק תרגיש איך הדופק מהיר ממך, כל פעימה תחכה לה, תתמסר לה
ותראה שאתה רק בצלמה והיא בצלמך, כן זאת אהבתך".

ואני? לא מחכה לי תובנה להפנים- זה בשטח התפקידים שלך.
לי יש תפילה להפנים- ש"אהיה חזקה עד שתעזוב, זו תהיה נקמתי
היחידה".
אבל אני לא טיפוס נוקם בכלל...