תמיד קראתי על הכאב שביצירה
ההקבלה בין האמן המוציא את פרי מוחו והאם אשר מוציאה את פרי
בטנה
חבלי יצירה- - -
ואולי משום כך האמן מטפח את יצירתו
המושג בעמל ויזע רב זוכה להערכה הראויה.
ייתכן שזו הסיבה שאיני מסוגלת ליצור.
היצירה באה לי בקלות רבה מדי
אני מניחה את העט על הנייר והמילים נכתבות, כאילו מעצמן.

וזה מוליך אותי לחשוב שהמניע של היוצר ביצירתו הוא דווקא אותו
הכאב והאובדן
אשר גורמים לו לחוש חי
(הרי אין כמו רגשות אבסולוטיים, קיצוניים ונטולי רסן, לגרום
לאדם לחוש חי).
אצל אמן אמיתי- הכאב מוליד דחף
הדחף מוליד יצירה
היצירה מולידה כאב
המעגל מזין את עצמו וכך מקבל העולם את תשורת האומנות.
ואני?
אני לא חשה את הכאב הזה ועל כן גם לא עולה בי הדחף ליצור
וכמו תמיד אני מרשה לעצמי להינמק
ובמקום לדחוף את עצמי לנצל את כישוריי
אני, כרגיל, מתבזבזת.
הכלום עוטף אותי
ממלא אותי
(באופן שרק "כלום" מסוגל למלא)
ואין לי תשוקה לעשות דבר.
הפסיכולוגים היו קוראים לזה אישיות פאסיבית ואפילו מרחיקים לכת
אל נבכי הדיכאון הקליני
והיו מחפשים היכן להאשים את אימי
(דבר שגם אני חטאתי בו לא מעט, לצערי, ולצערה של אימי).
וכבר התרגלתי לכלום. הוא חברי למסע.
בן הלוואי שלי בחיים.
הריקנות והכלום הם שמי הנרדף.
שמא הם היצירה שלי?