מוקדש לאסף ברלי

נורא חם פתאום
כל כך חם ואני רוצה לבכות
התעייפתי מהכל
אני קוראת את השיר שלך ורוצה לבכות
כי בין השורות שכתבת, מצאתי את עצמי.

הלב מתמלא ואף אחד לא מרגיש
שאני עלולה להחליק מהחיים.
זה בגלל השיר שלך
שלא נשאר לי יותר מדבר אחר.
כי אתה כותב עלי בלי הרף,
בלי שתדע, לוחש את נסיבות חיי בלי הכרה.

כי בין השורות שכתבת, מצאתי את עצמי.

איך תדע מה לי ומה יהיה ומה שהיה?
כי נדמה שהוא רמס את אושרי כעלים
פריכים מתחת לכפות רגליו.
ואני החרשתי, הייתי רכה.
ואתה חשת, לא ידעת, רק כתבת.

כי בין השורות שכתבת, מצאתי את עצמי
לאחר זמן רב מידי בחשיכה שנדמה היה שתימשך לנצח.
וכך הרצון התמידי לבכות התחלף לו לרגע קט
לרצון לנשק אותך, לתודה.
ובדימיוני המורעב הנשיקה נמשכת לנצח
כאבודים בין השורות שלך ולחשיכה התמידית שלי.

ושם, ממש במקום הזה, איבדתי את עצמי מחדש
כי בחשיכה כמו שלי, קשה נורא למצוא.