לרותם
היא יושבת בחדר לבד וחושבת על החיים
עלי על ערן ועל שאר השחקנים
היא חושבת על הים ומתמלאת געגועים
אז הדמעות מתחילות לרדת, אין מי שימלא את החורים

ואני אף פעם לא ראיתי אותה בוכה אבל אני היחידה שמבינה
אז קצת אחרי שהיא מפסיקה את הטקס,
היא שומרת לי את הדמעה האחרונה
וכשאנחנו מתחילות לדבר כבר אי אפשר להסתיר
אז אנחנו מדברות על דברים אחרים העיקר שלא להכאיב

ואז היא יושבת ומתחילה שוב לחשוב אבל הפעם זה יוצא במילים
ובמקום למלא את החדר בדמעות היא מוציאה את הכאב על הדפים
היא מתקשרת להקריא את מה שיצא מה שרצתה להגיד לי ולא הצליחה
ובסוף השיר אני זאת שבוכה היא שוב גרמה לי להרגיש את הכאב
שהסתירה

וכשאנחנו סוף סוף ביחד הכי קרוב שאפשר
מדברות, מחבקות נזכרות בעבר
הכאב והגעגועים מתחילים לעלות ושוב ננסה לעצור ת'דמעות
ואם לא נצליח כל דמעה תהפוך להיות של שתינו
אז נפסיק את הבכי נדבר עד הבוקר ולא נשכח אף פעם את כל מה
שבינינו