אי שם בין הכפר לעיר יושבת לה ילדה קטנה
היא יושבת על גבעה שנוצרה כאן אתמול,
מהצטברות של מי הגשם וגם קצת חול.
מסתכלת על העולם בעיניים רחבות, כמעט לא מבינות,
ואז משחררת את עצמה ומתחילה לבכות.
פזמון:
ושם בין הים לחולות המדבר יושבת ילדה שלא נותר לה דבר
אין לה הורים ומי שיגיד לה מה לעשות אז היא לוקחת בקבוק
ומתחילה לשתות
ואחרי שתי לגימות או קצת יותר היא כבר לא מרגישה שום דבר היא
מתחילה לוותר
ואז בא הגשם ושוטף איתו את הכלאת הדמעות, את היאוש,
ואפילו קצת חול...
והדמעות מתערבבות בטיפות מים רטובות
עכשיו היא כבר בוכה בקול לא אכפת לה שיראו את הבדידות.
היא בוכה לאהבה אבל מתכסה באפור,
היא אוהבת את החורף המלחמה של החושך והאור
וכשכולם בבית מתכסים בשמיכה,
היא נשארת בחוץ, היא סוף סוף שמחה.
פזמון:
ושם בין הים לחולות המדבר יושבת ילדה שלא נותר לה דבר
אין לה הורים ולא היו לה אף פעם גבולות
אבל עכשיו היא השתנתה היא כבר עצרה את הדמעות
ולפעמים כשיש עוד גשם היא נזכרת בהכל
בים, בגלים, ואפילו בדמעות שהצטברו להן בחול... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.