"לאן הבלון עף אמא?"
"הוא עף לשמיים, ובקרוב הוא יתפוצץ."
"אבל אין שם מחט אמא, אין שם, ואני לא רוצה שהוא התפוצץ. אני
אוהב אותו."
"אין ברירה חמודי, זו דרכו של עולם, הוא ימריא גבוה מידי ואולי
ציפור תפוצץ אותו, השמש. אני לא יודעת מתוק."
"אבל מה יקרה אם מטוס יעבור בדיוק איפה שהבלון יהיה, זה לא
מסוכן."
"כן, זה יכול להיות מסוכן, למה חשבת על זה חמוד?"
"ואמא, את חושבת שהבלון יגיע לגן עדן?"
"לא. אין גני עדן לבלונים. רק לאנשים."
"ולחיות יש?"
"לא."
"אבל אולי לבלונים יש. חייב להיות להם. הרי הם עפים לשמיים
ונעלמים. וגן העדן הוא בשמיים."
"הוא יותר מידי גבוה בשבילם. בוא נלך."
"אמא, את אפילו אמרת לדנה ששום דבר לא גבוה מידי בשבילנו
ושתמיד צריך לרצות להתקדם הלאה, אני לא הבנתי מה זה אומר. אבל
אני חושב שבטח התכוונת לבלונים."
"לא, התכוונתי לחיים. כשתגדל תבין."
"את חושבת שבגן העדן הבלונים גדלים?"
"אולי."
"ויש להם כנפיים? זה מוזר בלון עם כנפיים. הוא יעוף נורא
גבוה."
"כן. נכון. חכה שנייה פה. אני עוד רגע חוזרת."
"טוב אמא. אני אחכה לך."

פיצוץ

"אמא, פה זה גן העדן שלנו?"
"כן, כנראה שכן."
"את חושבת שנוכל לבקר בגן העדן של הבלונים יום אחד?"