תמיד, תשימו לב, הילדים הקטנים עצובים כשבלון עף להם. צופה
מהצד כמו שאני הייתי פעם וכמו שאתם עכשיו יכול לחשוב שהם באמת
מרחמים על הבלון, שבקרוב יתפוצץ, וימות.
אבל עובדה ראשונה שכדאי שתזכרו בסיפור שלי היא שהם מרחמים על
עצמם. על כך שברח להם בלון. שהרכוש שהשקיעו בו אבד.
זה מביא אתכם תמיד לרחם על הילדים האלה, האנוכיים, ואף פעם לא
להסתכל למעלה ולראות מה עלה בגורלו של הבלון. ואם אתם עושים
ככה, זה מפני שאתם מחפשים דרך לחזיר את הבלון לילד המסכן שעוד
לידכם ובוכה.
אחרי שהמקרה הזה קרה, אתם מנחמים את הילד על הבלון שאבד לו,
וממשיכים הלאה בחיים שלכם, קונים לו גלידה, בובה, והבלון כבר
נשכח.
באותו הזמן שהילד שלכם מלקק את הגלידת תות שלו הבלון ההוא עף
לו בשמיים. למעלה. הוא מתרחק ומתחיל לחשוב לאיפה הוא מגיע אחרי
מבחן הניסיון שלו על כדור הארץ. זאת העובדה השנייה, אף בלון לא
בא לכאן מרצונו. זה עולם מזוויע עבורם.
הוא רואה כיצד כל העולם נעשה קטן ונראה יותר ויותר כמו ציור
בצייר של הילד שבחן אותו, הקולות מתמעמעים אט אט, והוא מגיע
לעננים.
הבלון חושב לעצמו, הוא מרשה לעצמו לחשוב בקול רם: "מתי אגיע
כבר לשם."
ואילו הילד אומר לכם באותו הזמן: "מתי כבר נגיע הביתה."
רק שהוא הולך למקום חדש, חיים חדשים, לגן עדן לבלונים.
ואילו הילד שלכם הולך לחזור לשגרת חייו.
הבזק. שמש. אור. לובן. הוא הגיע. פתאום כל העולם נגלה לפניו,
העולם האמיתי שלו.
בלונים עפים להם ביחד, לבד, בזוגות בים עננים לבנבנים.
על חלק מהם רואים את סיבתם מותם: הם רופפים קצת ולחלקם יש חור
פעור בבטן או בראש. אבל פה, הם כאילו שכחו ממצבם הגופני, הם
מרשים לרוח שלהם ולאוויר שבם לצאת.
הבלון של הילד שלכם, שכבר אי אפשר לדעת מה הילד עושה, כי הוא
בעולם אחר מאשר של הבלון, מתחיל ללכת לכיוון הכניסה. הוא פותח
את השער, שער ענקי מזכוכית דקה, ומתעופף לעבר שולחן הקבלה.
הוא רואה שם בלונה ורדרדה ומתחיל להסמיק. מאחוריו מגיע חבר
ילדות, הבלון מאותו מוכר בלונים שלו, סליחה, אותו אבא. כן, יש
אנשים בעולם שהם למעשה בלונים- עובדה שלישית.
הוא מתחיל לפטפט איתם ואז הוא נכנס לאזור הקדוש. במרכז מתנשא
מעל כולם בלון אדום וגדול. הבלון האדום. אסור לגעת בו, הוא
חפץ קודש.
הוא עוקף אותו ומנסה להתחיל לדבר, אבל שום קול לא יוצא. הוא
פותח את הפה שלו. ושום דבר. הוא מחליט שזה הלם של הרגע והולך
לנוח.
כשהוא קם הוא מתעורר כשלידו נמצא איזה חוט מסתלסל, תמיד אומרים
שהם ערמומיים. כמו הנחש בגן עדן. החוט התחיל לנהל אתו שיחה
קלה: "כמה זזזמן אתה פה?"
הבלון ניסה לענות לו שהוא חדש, אבל הוא שכח שהוא אילם. הוא חשב
שזה עבר.
"אתה לא יכול לדבר? ככה זזזזזזה פה. מעוניין לדבר?" הבלון הנהן
בראשו.
"אזזזז בוא איתי, חביבי." בלא רצון הלך הבלון עם החוט הזר.
החוט הוביל אותו לבלון הקדוש, ואמר לו: "תעשה בו חור, קטן,
ושאב את האוויר, זה יחזיר לך את יכולת הדיבור" הבלון נענע את
ראשו במרץ ולא הסכים, כי הרי זה הבלון הקדוש. אסור לגעת.
"אזזזז אתה לא רוצה לדבר? שיהיה לך יום נעים ולהתראות בזזזמנים
טובים."
כשהוא הלך הבלון ראה את הבלונה שראה בכניסה שוב והחליט שבשביל
אהבה הוא יעשה הכל. הוא נגס בבלון האדום שאב את האוויר, וצעק.
והוא שמע את עצמו. הוא הרגיש כאילו הוא שואב את כל גן העדן לפה
שלו וממיר אותו בקול.
והכל נעלם. התפוגג והפך שחור שחור שחור....והבזק! ההבזק ההוא
שקטע את חייו.
וברקע הוא שמע את השיר: "אסור לקטוף את פרחי הגן, אסור לקטוף
את פרחי הגן.."
והוא יודע שזה נגמר. עובדה רביעית- בעולם יש בלון אחד פחות.
נשמה אחת פחות. וחור גדול אחד יותר.
מי שקרא יש כזה סיפור. הבלון האדום |
