זה קרה בלילה של אותו יום בו עזבה אותי מעיין.
היא עזבה אותי בשש ושש דקות בבוקר, ביום אביב לא הכי נעים בששי
ליוני.
בכיתי כל היום עד שנגמרו לי הדמעות. בערב החלטתי לצאת לפאב
השכונתי ובאופן ספרותי להטביע את יגוני בטיפה המרה.
מבעד לדלת הכניסה בירך אותי לשלום יקי הברמן בניד ראש, כהרגלו.
הוא היה עסוק במזיגת מרטיני רוסו וקולה לאיש הכי קבוע בפאב, עם
המשקה הכי קבוע בפאב. איש מבוגר ומוזר בעל שיער אפור ומדובלל
שנהג לשבת בקביעות על הבאר, יום יום. יושב, שותה את המשקה
המשונה שלו ושותק. היתה שמועה שהוא האדם שעשה הכי הרבה סרטים
ישראליים כושלים בהיסטוריה של מדינת ישראל. בכלל, זה היה פאב
כל כך שכונתי, והאנשים שישבו שם היו כל כך קבועים, שלא ציפיתי
למשהו מיוחד באותו הערב, בטח ובטח שלא ציפיתי לתפוס בחורות.
התגעגעתי למעיין, שכבר לא היתה שלי חמש עשרה שעות וארבע דקות
בדיוק כשנכנסתי לשם. חייכתי למחומצנת הבודדה בת השלושים שתמיד
ישבה שם בשולחן הפינתי, לרובי מבסטת התכשיטים שהיה מוכר ביום
ושותה בכל הכסף שהרוויח בלילה ולציפי השרמוטה שגרה בבניין שלי
ומביאה כל לילה בחור אחר שישבה שם כמובן, עם בחור אחר.
"חצי גולדסטאר", ביקשתי מיקי בעייפות והתיישבתי על הבאר.
המדובלל הסתכל לכיווני, הרים את משקפיו מעל עיניו, כיווץ את
מצחו ואמר-
"יהיה טוב", בעודו מניד את ראשו בתנועות קטנות מטה-מעלה. עד
כדי כך רואים עלי שמצבי רע שהאיש הזה שמעולם לא שמעו אותו
מוציא מילה מפיו מדבר אלי?! תהיתי ושקעתי במלאכת חיסול
הגולדסטאר הצוננת שהונחה מולי. צלצול הפעמון הקטן שהיה תלוי
מעל הדלת גרם לי לסובב את הראש. לפאב הקטן נכנסה בחורה בעלת
שיער סגול קלוע בהמון צמות עבות וקשור באלפי סרטים קטנים
וצבעוניים, בחורה שראיתי שם בפעם הראשונה.
מוזר, חשבתי, נדיר שנכנס לפאב הזה מישהו שלא מה"קבועים". מה
טיפוסה כזאת עושה כאן לבד? תהיתי. סובבתי את ראשי בחזרה וחזרתי
לבירה שלי עד ששמעתי קול נמוך מאחורי-
"שלום!" פנתה אלי הצבעונית.
"שלום", עניתי מופתע. היא התיישבה בכסא הסמוך למרות שכל כסאות
הבאר חוץ משלי ושל המדובלל היו פנויים.
"ליקר מנטה, בבקשה", היא פנתה ליקי. סקרתי אותה בעיניי. היא
לבשה גופייה בטן צמודה בצבע ורוד כהה, שני קפלים קטנטנים
התקפלו בבטנה הרזה והשחומה. בפופיק היה לה עגיל עגול וסגול.
היא הסתובבה לעברי, נעצה מבט ירוק בתוך עיניי ושאלה-
"איך קוראים לך?" הייתי המום מהמבט הזה שלה, היא לא חיכתה
לתשובה-
"אוף! איזה חום!" אמרה ובזריזות הסירה מכפות רגליה זוג סנדלי
פלטפורמה כתומות ואימתניות. את כפותיה הניחה על הבאר בתנוחת
ישיבה שנראתה לי בלתי אפשרית. יקי בדיוק הגיע עם הליקר שלה.
"אכפת לך להוריד את הרגליים?" ביקש ממנה.
"האמת? איכפת לי, אבל מאחר ואני לא בעלת המקום אני אאלץ לכבד
את בקשתך!" ענתה לו בקולה העמוק והביטה בעיניו. יקי חייך אליה
לשניה ופנה לעיסוקיו.  
"אז...?" פנתה אלי שוב, "מה אמרת?"
"מ..מה?" התבלבלתי ממנה לרגע.
"איך אמרת שקוראים לך?" מה היא רוצה מחיי? שאלתי את עצמי.
"לא אמרתי עדיין. אני דני, נעים מאוד", ניסיתי, למרות היגון,
להיות מנומס. היא לא ניסתה-
"דני???" שאלה בקול רם, "מה זה השם הזה? זה שם של ערבים!" פסקה
ובלי נשימה שאלה- "אתה ערבי?" היא בלבלה אותי לגמרי.
"מה פתאום? אני לא ערבי, וחוץ מזה, יש לך משהו נגד ערבים?"
"דווקא לא!" ענתה ולגמה ארוכות מהמשקה שלה, "ערבים זה סבבה!"
"אני לא מבין מה פתאום דני זה שם של ערבים? את לא מכירה דנה
נמה, דני קם וכל הבולשיט הזה?"
"דני זה השם שלך בתעודת זהות?" היא התעלמה מתגובתי הנסערת.
"דניאל", עניתי.
"דניאל זה הרבה יותר טוב, אני אקרא לך דניאל!" פסקה. למה היא
צריכה בכלל לקרוא לי? תהיתי, אבל העדפתי לשתוק.
"אני סנדי", אמרה והושיטה לי יד. הושטתי בחזרה מחמת הנימוס
והיא משכה אותי אליה והדביקה לי נשיקה על הלחי. מרוב שהופתעתי
נרתעתי אחורנית. היא צחקה-
"מה אתה נבהל? אתה חמוד, אתה יודע?" אמרה לי והציתה סיגריה.
"יש לך אחלה כתפיים, שיניים לא משהו, אבל חפיף", אמרה ושאפה
עמוק. שתקתי, הייתי המום מכדי לענות לחוצפנית. איפה נולדות
הבחורות האלה? חשבתי.
"בן כמה אתה?" היא המשיכה בחקירה שלה.
"25", עניתי בחוסר חשק, היא התחילה להבהיל אותי.
"גם אני!" נידבה מידע שהיה חסר תועלת בעיניי. "מה התאריך
יומולדת שלך?"
"שלוש עשרה באוקטובר".
"לא מאמינה! גם שלי!" היא נראתה בשוק. "זה גורל, אני אומרת לך!
גורל!" היא סיימה את המשקה שלה בלגימה ואמרה- "אני הולכת רגע
לשירותים, תזמין לי עוד אחד כזה, בסדר?" הנהנתי והיא קפצה יחפה
והלכה לשירותים. הסתכלתי אחריה, היה לה גוף חבל על הזמן, תחת
חמוד והליכה שלוחית. הזמנתי לה את הליקר מנטה שלה וחשבתי על
מעיין. אני לא יודע מה היא עשתה בשירותים או מה היא שמה על
עצמה שם, כי היא הלכה בלי התיק שלה, אבל היא חזרה עם ריח
מטריף! ניחוח שאני לא בטוח אם הוא של בושם אבל הוא עשה לי חשק
להתנפל עליה באותו הרגע. הזמנתי עוד גולדסטאר שעה שהיא התיישבה
בחזרה והתחילה להתבונן בי מקרוב, פרצופה קרוב לחזי.
"מה הדבר שאתה הכי אוהב לעשות בעולם?" שאלה במבט מצועף, משעינה
את ראשה על ידה שהיתה שעונה על הבאר. היא התקילה אותי.
"לא יודע... נראה לי שלשחק כדורסל ולראות משחקים של מכבי",
עניתי תוך כדי מחשבה.
"מה השם משפחה שלך? תגיד, יש לך שם שני?" היא המשיכה בסדרת
שאלות.
הרגשתי כמו בחקירה אבל כבר לא היה לי אכפת, רציתי רק להמשיך
להריח את הריח המשגע הזה שלה.
"שם משפחה יוגב, ודווקא יש לי שם שני - יהושע", נידבתי מידע
שאני בדרך כלל לא שש לנדב.
"יהושע...", היא מלמלה ונראתה חושבת. היא לגמה מהליקר, ניצלתי
את ההזדמנות כדי להשחיל שאלה משלי-
"מה את עושה בחיים? את לומדת או משהו?"
היא הנהנה לאות לאו, "אני מוסכניקית!" אמרה בקול מלא גאווה.
"מוסכניקית?" נדהמתי, "את? את יודעת לתקן מכוניות?"
"אני ספצית!" החמיאה לעצמה.
"כמה זמן את כבר עושה את זה? איך הגעת לזה בכלל?"
"זה עניין אותי. הלכתי ללמוד מכונאות רכב. הייתי הבחורה היחידה
בכיתה, כולם היו גברים. בערך בגיל עשרים התחלתי לעבוד בזה".
הסתכלתי עליה, היא היתה מלאת התלהבות כשדיברה. היא שמה לב שאני
מסתכל ואמרה-
"מה? מה אתה מסתכל עלי ככה? אתה רוצה שנתנשק?" לא ידעתי מה
לענות לה, רציתי לנשק אותה אבל חשבתי על מעיין שלי ונצבט לי
הלב כל כך חזק, כמעט זלגו לי דמעות כשהיא ציוותה עלי-
"תנשק אותי עכשיו!"
כמו מהופנט אחזתי בסנטרה ונישקתי אותה. ריחה המדהים נכנס לי
לתוך הנחיריים וערפל לי את המחשבות על מעיין. היא דחפה לשון
ארוכה ורטובה לפי, יכלתי להרגיש שיש לה עגיל גם בלשון.
כשהרגשתי שמתחיל לעמוד לי התפדחתי וסיימתי את הנשיקה. היא
ליקקה את שפתיה.
"טעים", אמרה וחייכה אלי.
"איך הצ'יפס פה?" שאלה ובלי לחכות לתשובה הזמינה מנה גדולה
"לשנינו". כשהצ'יפס הגיע היא ביקשה מיקי מיונז. היא טבלה צ'יפס
אחד בכמות נדיבה של מיונז והגישה אותו לפי.
"תודה, אני לא אוהב מיונז", אמרתי וחייכתי.
"דניאל", אמרה לי כמו שמדברים לילד קטן- "זה טעים, תאכל".
התרציתי ופתחתי את הפה. היא האכילה אותי בהם אחד אחד עד שהצלחת
נגמרה, בעצמה לא טעמה כלום. מה קורה כאן, לעזאזל? שאלתי את
עצמי, הרגשתי כמו שבוי חצי מרצון ולא הופתעתי יותר מדי כשאמרה
לי בטבעיות-
"איפה אתה גר? עכשיו צריך ללכת לעשות קצת אהבה". היא שילמה על
כל מה ששתינו ואכלתי, אפילו לא התנגדתי. כבר לא חשבתי על מעיין
באותם רגעים, בקושי זכרתי איך קוראים לי. התחלתי לחשוד שהסנדי
המטורפת הזו שמה לי איזה כישוף באוכל. נתתי לה להחזיק בידי
הרפויה ולהוליך אותי לדירת הסטודנטים שלי על פי הוראותיי.
הצצתי בשעון, השעה היתה חצות ושש דקות, שמונה עשרה שעות בדיוק
מאז שעזבה אותי מעיין. זו היתה הפעם האחרונה שחשבתי על מעיין
באותו הלילה.
כשנכנסנו לחדר שלי הדבר הראשון שעשתה סנדי היה לנעול את הדלת
במנעול.
"תגידי, סנדי, את לא מפחדת ככה לנעול את עצמך בחדר עם אדם זר?"

"שששש....", היא השתיקה אותי. היא התחילה להתפשט. תחילה הורידה
את הגופייה הורודה שלה. היא לא לבשה חזייה. אחר כך התירה
בסבלנות את הסרטים מצמותיה, אחד אחד ואז התחילה לפרק את הצמות.
היה לה המון שיער. בסוף התהליך שנדמה כי ארך נצח עמדה עם רעמת
שיער מפוארת, גלית וסגולה. שערה הגיע עד מותניה. הרגשתי לא
בנוח לעמוד ככה מול האישה הזרה והעירומה. שלחתי יד לעבר מתג
החשמל.
"לא!!" היא אמרה בקול שהיה קרוב לצעקה. הורדתי את היד. היא
המשיכה- היא חלצה את סנדליה ואז את החצאית ההודית הסגולה
שלבשה. כשעמדה להסיר את תחתוניה הלבנים, עצמתי את עיניי.
כשפקחתי אותן עמדה מולי האישה עם הגוף המדהים ביותר שראיתי
בימיי חיי ועם הריח המשכר ביותר שהרחתי אי פעם שהמשיך לנדוף
ממנה ולא התפוגג. הרגשתי הוזה.
סנדי הלכה לכיוון המיטה. היא הרימה את השמיכה והכריות ושמה
אותן על הספה בצד. לאחר מכן נשכבה על גבה במרכז המיטה בדיוק.
כשעמדתי להסיר את החולצה, זה היה נראה לי הדבר הנכון לעשות שוב
אמרה בקול שקט אך מצווה- "לא!" הפסקתי את הפעולה ועמדתי נבוך,
נכון להוראה ממנה שלא איחרה לבוא-
"בוא תשכב לידי", אמרה, הפעם בקול רך. עשיתי כמצוותה, נשכבתי
לידה, על גבי והמתנתי.
"עכשיו, תלטף אותי!" ביקשה. התחלתי ללטף. שכבנו בדממה ואני
ליטפתי את שערה שמגעו היה מוזר אך נעים. המשכתי למטה וליטפתי
את כתפיה, את שדיה, את בטנה.
"מי אתה חושב שיותר חכמים?" שאלה תוך כדי ליטופיי, "הגברים או
הנשים?"
"לא יודע", עניתי והפסקתי ללטף.
"אל תפסיק!" ביקשה. המשכתי ללטף ולחשוב.
"לדעתי זה תלוי בבנאדם, אי אפשר לעשות הכללה. ליטפתי נמוך
יותר, כשנגעתי בערוותה אמרה-
"לא! לא שם!" התיישבתי ישיבה מזרחית והתחלתי ללטף את רגליה
החלקות.
"מה החיה הכי חמודה שקיימת?" שאלה.
"סנאי הוא די חמוד, גם ארנב", עניתי.
"מי הבנאדם הכי יפה בעולם?" על זה באמת הייתי צריך לחשוב,
הפסקתי שוב את הליטופים.
"אל תפסיק!" אמרה לי בכעס. המשכתי, קצת חרד.
"אני חושב שליב טיילר מאוד יפה", עניתי.
"יש שיר שיכול לגרום לך לבכות?"
"PERFECT DAY, של לו ריד, אני חושב".
"מה המתנה הכי יפה שיכול אדם לקבל?"
"נראה לי שאהבה, לא?" נכנסתי למצב הרוח המוזר שלה.
"אני שואלת את השאלות!" אמרה לי, "ואל תפסיק ללטף!" ציוותה.
"מה הצבע האהוב עליך?"
"כחול".
"מה התחושה שאתה חש הכי הרבה?"
"נראה לי שבדידות", עניתי בכנות.
וכך זה נמשך. אני ליטפתי והיא שאלה שאלות. גופה היה חלק ונעים
להפליא.  הידיים כאבו לי נורא, היא לא נתנה לי להפסיק. נתפסו
לי השרירים בזרועות אבל הייתי מהופנט מכדי לעשות משהו בנידון,
פשוט המשכתי והתעלמתי מהכאב. עניתי על כל אחת ואחת משאלותיה.

היא התרצתה אחרי זמן רב. שעתיים בדיוק ישבתי, שכבתי, ליטפתי
אותה, נזהר שלא להגיע למחוזות אינטימיים בגופה. כשסיימה את
סדרת שאלותיה אמרה-
"עכשיו תורך, תתפשט ותשכב".
עשיתי כרצונה. היא התחילה ללטף ואני הייתי אמור לשתוק. זה אולי
היה לא פייר, אבל לא היה לי אכפת, התמכרתי למגע אצבעותיה
הקסום. היא טיילה איתן על כל גופי, ברכות שלא חשתי מעולם,
התמסרה לליטוף באופן מוחלט, בעיניים עצומות ופה פסוק מעט. היא
ליטפה וליטפה, הרגשתי אהבה זורמת דרך המגע שלה. הייתי כל כך
מחורמן אבל ידעתי שאסור לי לזוז עד שהיא לא תורה לי לעשות כן.
לא רציתי שתעזוב אותי לעולם. אחרי זמן מה הפסיקה בפתאומיות
ואמרה-
"זהו!" היא נשכבה על גבה, פיסקה את רגליה ואמרה- "עכשיו בוא".
אני לא יודע להסביר את זה, אבל ברגע שגמרתי נדלקה מעצמה מערכת
הסטריאו שלי ו- PERFECT DAY התחיל להתנגן ברקע. דמעות זלגו
מעיניי. בחיים לא הרגשתי כל כך מאושר.
נשכבנו על הגב זה לצד זו, כל אחד לעצמו. המגע היה כל כך
אינטנסיבי שלא חשנו צורך להתחבק אחרי המעשה. שכבנו ככה בשקט
זמן מה, אור ראשון של בוקר בקע דרך התריס השבור שלי. קולה שבר
את הדממה-
"עכשיו תתלבש ותצא לי מהחיים!" אמרה בקול קר ומנוכר.
"מה?" שאלתי מופתע, עדיין שרוי בהזיה של כל הטוב הזה.
"תתלבש ותלך מכאן!" ציוותה עלי. הערפל התפוגג סביבי. הצתתי
סיגריה כדי לעורר את עצמי. קמתי, אספתי את בגדיי מהרצפה
והתלבשתי.
"נו! סע מכאן כבר!" אמרה בקול צונן, עדיין שוכבת ערומה על
המיטה. הזדרזתי. איתרתי את מפתחות הרכב, הצצתי במראה- הייתי
נראה לעצמי משונה. לקחתי את הארנק והלכתי לכיוון הדלת. לא
ידעתי מה לומר אז שתקתי, הרגשתי מפוחד. היה קצת קשה לפתוח את
המנעול שהיא סגרה כמה שעות קודם לכן. לבסוף הצלחתי, יצאתי
מהחדר וסגרתי אחרי. יצאתי מדלת הכניסה של הדירה והתחלתי לרדת
במדרגות. לפני המדרגה האחרונה משהו עצר בעדי. פתאום כמו הקצתי
מחלום מכושף - הרי זה הבית שלי! היא לא יכולה להגיד לי ללכת
מהבית שלי! היא זו שצריכה ללכת! הרגשתי קצת מטומטם. עליתי
בריצה את ארבעת הקומות והגעתי מתנשף. נכנסתי מבעד לדלת הכניסה
והלכתי לחדר שלי בצעדים מהירים. היא נעלה את הדלת. הקשתי עליה
באגרופים וצעקתי-
"תפתחי את הדלת! תפתחי את הדלת, את שומעת?"
שמעתי את צעדיה מתקרבים ואת צליל המנעול. היא פתחה קצת והציצה
עלי. ראיתי שהיא עדיין בלי בגדים.
"מה אתה רוצה?" שאלה בקול כעוס. הדפתי את הדלת בכוח, היא כמעט
נפלה. הייתי עצבני.
"זה הבית שלי!" אמרתי בכעס ושמתי את ידיי על מותניי, "את לא
יכולה לסלק אותי מהבית שלי!"
מבט מוזר חלף בעיניה, היה נדמה לי שהיה בו עצב. היא השפילה את
מבטה ואמרה בקול שקט-
"טוב".
באיטיות אספה את בגדיה מהרצפה, המקום בו השאירה אותם. היא
התלבשה וקלעה את שערה שוב לצמות, כורכת אותן בסרטים שלהן. זה
לקח המון זמן אבל לא האצתי בה, נתתי לה לסיים ובינתיים
התבוננתי בה, היא באמת נראתה עצובה, בחיים לא ראיתי כזה עצב.
היא לקחה את תיקה ובלי לומר שלום יצאה מבעד לדלת. הלכתי אחריה
במסדרון עד לדלת הכניסה. ליד הדלת היא הסתובבה והביטה בעיניי
רגע ארוך. הבטתי חזרה בעיניה, שדומה היה ששינו את צבען לאפור.
היא מצמצה פעמיים, הסתובבה, פתחה את הדלת ויצאה.
סגרתי את הדלת אחריה במפתח ונשפתי החוצה הרבה אויר. התכוונתי
לחזור לחדרי על מנת לסדר קצת את המחשבות המבולבלות שלי
שהתרוצצו בטירוף במוחי כששמעתי קול מוזר מכיוון הדלת. הצצתי
בעינית וראיתי שהיא יושבת על המדרגה העליונה.
סובבתי את המפתח בחזרה ופתחתי את הדלת.
סנדי ישבה בחדר המדרגות שלי ובכתה.