דפיקה בדלת. אין תשובה. הוא לא ציפה לאחת. כמו שלא ציפה למענה
להודעתו. הוא נכנס עם המפתח שהיה לו, נועל את הדלת מאחוריו,
הולך ישירות לחדר השינה שלה. ושם היא היתה. מקופלת על מיטתה,
הבכי לא פוסק. ההתייפחות השקטה קרעה את ליבו.
הוא השתופף על ברכיו לצד המיטה, היכן שהיה ראשה שקוע בכרית
שחיבקה. "דיאן, תקשיבי לי, את חייבת לצאת מזה. את חייבת
להתמודד עם מה שקרה ולהמשיך הלאה." אמר בעודו מלטף את ראשה
בעדינות על מנת שלא להבהיל אותה. בשומעה את קולו, מבלי להביט,
משכה את עצמה אל חיבוקו, יודעת שתמצא שם נחמה, ולו הקלה
ביותר.
"מאט, אני לא יכולה... אני לא יכולה..." מלמלה לתוך כתפו.
"די. די. דיאן, אין לך ברירה." אמר ברכות, מנסה להרפות כדי
להסתכל בעיניה, רוצה להחדיר את ההגיון לראשה. היא רק לחצה חזק
יותר אליו, ממלמלת שוב ושוב, "לא, לא, מאט. אני לא יכולה...
אני לא- ... לא, מאט... בבקשה לא..." וזה קרע אותו מחדש. הוא
המשיך להחזיק בה, מרכין את ראשו עליה באנחה.
לבסוף ההתייפחות נרגעה, ורק דמעות זלגו מעיניה בזרם איטי יותר.
"דיאן.." התחיל.
"מאט, בבקשה, אני לא רוצה להיזכר. אני לא יכולה. זה כואב...
יותר מדי." במשפט האחרון ברור היה כי בכי חדש עשה את דרכו
במעלה גרונה. הוא שתק, ובכך נותן לה את הזמן להירגע, ומכאן
להרפות ממנו כדי שיוכל להביט בה.
כעבור מספר דקות עשתה כן. היא הסתכלה עליו, בוחנת אותו,
ומשמצאה אישר למה שחיפשה, זזה למרכז המיטה על מנת לאפשר לו
לשבת עליה גם. הוא נשען על הקיר בצד של הכריות והמתין עד שתשב
לידו.
כשהתיישבה לידו, נשענת גם היא על הקיר, מבטה מושפל אל ידה, היא
חיפשה תשובות. לשאלה שעוד לא נשאלה, תשובות לחיים. תשובות
לגורל. היא לא מצאה אותן בכפות ידיה. היא נשמה עמוק והרימה את
ראשה. ואז נשמה עמוק שוב. הוא שאל, "איך נפגשתם, דיאן? אני
רוצה שתספרי לי."
היא השפילה את מבטה שנית, מרגישה שנטל החיים מכביד עליה מרגע
לרגע, מנשימה לנשימה, וענתה בשקט, "אתה יודע איך זה היה. היית
שם."
הוא הפנה את מבטו אליה, מתמקד בפניה ולא מרפה גם כשלא הסתכלה
לכיוונו או למעלה מידיה. "זה בסדר אם את לא זוכרת. גם אני
לא-"
"אני זוכרת." קטעה אותו בשקט, אך בהחלטיות נחושה. "אני זוכרת
הכל. אין שום רגע שאני מסוגלת לשכוח. איך אוכל?" שאלה. ובזאת
הרימה את מבטה, והישירה אותו לשלו. ללא כל עידוד נוסף ממנו,
התחילה את הסיפור, קולה מתרכך, ונשמע כמו התמלא תקווה. ואהבה.
"זה היה לפני 3 שנים בלונה פארק. היינו שם כל החברה, כמו תמיד,
ואתה ניסית לשכנע אותי לבוא איתך למסיבת פרידה למנהל שלנו,
שהיתה בסוף השבוע. זה היה יום ראשון."
"דיאן, למה את לא מוכנה לבוא איתי?" הוא ניסה בפעם השלישית.
"מאט, אמרתי לך. זה לא שאני לא מוכנה לבוא איתך. אני אפילו
אשמח, אבל לא בתור זוג." אמרה לו בחיוך. "חוץ מזה, שכבר יש לי
דייט למסיבה." הוסיפה בחיוך מתגרה.
"אה, באמת? ומי זה יהיה? הוא כאן במקרה?" חייך גם הוא, יודע
שאין לה אף אחד, וכי היא מנסה להתחמק ממנו. הם שחקו במשחקים
האלה מהיום הראשון בחטיבת הביניים.
"כן, הוא פה. איפשהו..." הוסיפה, יותר לעצמה. דיאן היתה
רומנטיקנית חסרת תקנה, כמו שנאמר. היא תמיד האמינה שהאהבה מחכה
לה ממש מעבר לפינה. מאט אהב את זה בה.
"כש- אם תמצאי את הדייט שלך, אני מוצא לי דייט משל עצמי
ועוזב אותך בשקט, אוקיי?" שאל עם חיוך של מי שעומד לנצח והושיט
יד על מנת לחתום את העסקה. היא לחצה את ידו ללא היסוס.
שני דברים היא ידעה על מאט. הוא יכל, אם רצה, למצוא לעצמו דייט
גם ברגע האחרון, ואם תצא איתו, בסופו של דבר, למסיבה, היא תהנה
מאוד. הוא היה חברה לא רעה בכלל.
הם ישבו על הספסל שהיה מול הביתן הראשון של משחקי המזל, כשהיא
ראתה מישהו הולך כאילו הוא מחפש מישהו או משהו. היא החליטה
לנצל את ההזדמנות והלכה אליו.
"הי" אמרה בחיוך קורן. למזלה, הוא היה חתיך ממש לטעמה. "אני
דיאן, ואני ממש צריכה שתנשק אותי."
"הי" אמר בחיוך גם הוא. "אני גיל, וכבר שמעתי משפטי פתיחה יותר
גרועים מזה." היא צחקה. נורת אזהרה נדלקה בראשה - לגבר כזה לא
נותנים ללכת!
"הי, גיל. אני מצטערת על הישירות, אבל החבר שלי שם על הספסל -
מאט - צריך להאמין שיש לי דייט לסוף שבוע, אחרת אני אצטרך ללכת
איתו בתור בן זוג. אז תוכל לנשק אותי כדי שהוא יחשוב שלא סתם
המצאתי מישהו? אתה יודע, הסיפור הרגיל..." הכל נאמר בכזאת רוח
טובה. העיניים שלו חייכו גם כשהפה לא. ואיזה פה זה היה...
"דיאן," נשמע קול מאחוריה ויד נכרכה סביב מותניה.
"מאט. הי." אמרה מופתעת.
"אני מבין שזה הדייט שלך." אמר בחיוך מנצח. הוא בטח ראה שאותו
זר לא נישק אותה. הוא הושיט יד לקראת גיל.
"אה, מאט. זה גיל." ערכה את ההיכרות. "גיל זה..."
"אנחנו לא ביחד." קטע אותה גיל בעדינות.
דיאן חשבה שהיא עומדת למות, ומאט כבר תכנן איך הוא מזכיר לה את
הסיפור הזה בכל הזדמנות אפשרית. לה ולשאר החברה. רק 13 חברה
חוץ מהם...
וגיל המשיך. "היא בקשה ממני לנשק אותה כדי שאני אראה כמו החבר
שלה, אבל אני לא.עם זאת," פנה אל דיאן ולקח את ידה ונשק לה.
"אני מאוד אשמח לצאת איתך בסוף השבוע, לאן שזה לא יהיה."
חסרת מילים, היא בהתה בו. גם כאשר נתן לה את מספר הטלפון שלו.
כנראה שמאט סיפק את המספר שלה, כי היא לא זכרה שהצליחה לדבר
זמן רב אחר כך.
"ואז לקחת אותי משם חזרה לספסל כדי שאני אעכל את מה שקרה. זאת
היתה אהבה ממבט ראשון. ואתה אמרת שגם בשבילו." אמרה, ובזאת
השפילה את ראשה שוב, החיוך שלה נבלע בתוך הניסיון לעצור את
הבכי החדש.
מאט העיז ולקח את ידה והחזיק אותה אצלו. דיאן נשברה ונשענה
עליו, בוכה לתוך כתפו. הוא חיבק אותה, מתפלל שהיה יודע איך
לעצור את הכאב שלה. מתפלל שהיה מצליח.
"הוא היה מדהים, מאט. וגם במסיבה. הרגשתי כמו להיות הזוכה
היחידה בלוטו. כאילו זכיתי בהכל רק כי אני איתו. אני כל כך
אוהבת אותו..." הדמעות חנקו את גרונה.
"אני יודע, דיאן, אני יודע." הוא הושיט יד לדובי הענק שהיה בצד
השני של המיטה והביא לה אותו. "את זוכרת את זה?"
"די, מאט. אני לא רוצה לדבר על זה. עליו. אני לא רוצה להיזכר.
זה לא יחזיר אותו! וזה כואב."
"אבל זה כן ישמור את מה שהיה."
היא לקחה את הדובי הענק ובחנה אותו, כאילו רואה בו את הפעם
הראשונה שהחזיקה בו. "קראנו לא אוכמנית." אמרה בקול שבור מעט.
"שנינו אהבנו אוכמניות והוא כחול. בלו בר. אז הוספנו לו הברה
וקראנו לו בלוברי. אוכמנית. לקח לנו שעתיים וחצי לחשוב על זה."
נזכרה בחיוך מאוהב. "זו היתה הפגישה האמיתי הראשונה שלנו, שבוע
אחרי מסיבת הפרידה."
"אני לא מאמינה שקלעת את החץ בדיוק במרכז!" היא קראה בפליאה.
"שאלתי אותך אם את רוצה דובי-ענק ואמרת שכן. מה עוד יכולתי
לעשות?" שאל עם חיוך למראה האושר על פניה. "אז תבחרי. יש לך
לבן, חום, ורוד וכחול." אמר ושם את יד ימין על כתפה הימנית.
"אני רוצה את הדובי הלבן." אמרה לאחראי התחנה.
"לא, לבן מתלכלך מהר מדי." אמר גיל.
"אוקיי, אז את החום." אמרה לאחראי.
"לא, חום זה רגיל מדי."
"ורוד?" שאלה עם חיוך, פונה לגיל.
הוא הצמיד אותה אליו ואמר, "ורוד זה של בנות."
היא הסתכלה על האחראי ועל הדובים שישבו על השולחן הענק. "למה
יש כל כך מעט דובים כחולים? כולם לקחו אותם?"
"לא, למען האמת הזמנו קצת מהם כי הם לא פופולריים מספיק אצל
הילדים." ענה האחראי.
היו שם רק שלושה. היא הסתכלה על גיל בעודה אומרת לאחראי "אני
אקח אחד כחול."
"את ההכי גדול." הוסיף גיל עם חיוך חם. ואליה אמר, "בחירה
מצויינת." עם חיוך מאושר, רואה איך חיוכה שלה גדל. היא לקחה את
הדובי הענקי ונשענה כדי לנשק את גיל על הלחי, להודות לו על
שעשה אותה כל כך מאושרת. בגלל שהיה כל כך גבוה פגעה בדיוק בקצה
פיו עם קצה פיה.
הם הסתכלו זה על זו והוא הנמיך את ראשו באיטיות. נוגע בשפתיה.
מנשק את שפתיה.
והנשיקה העמיקה.
"זאת היתה הנשיקה הראשונה שלנו. הוא חיכה שבוע לפני שבכלל ניסה
משהו, כמו ג'נטלמן אמיתי." היא התכרבלה קרוב יותר אל מאט,
מחבקת את אוכמנית חזק. "אני כל כך מתגעגעת אליו, מאט. אני רוצה
שהוא יחזור."
"אני יודע, דיאן. בלי לנסות להשוות, גם אני וגיל היינו חברים
קרובים. כולנו אהבנו אותו."
"כל כך כואב לי." אמרה בנשימה רועדת. "אני רוצה שזה יפסיק, אבל
אני לא רוצה לשכוח. מאט, אני רוצה אותו. פה, איתי. אני רוצה
שהוא יחזור."
"אני יודע וזה יפסיק, בסוף. תאמיני לי. ואת לא תשכחי. אם תרצי,
את תזכרי אותו לנצח. ובסוף הכאב יעבור. כל יום יכאב טיפה פחות,
כל יום תבכי עליו טיפה פחות, עד שכל הכאב יצא ויישאר רק
הזיכרון המתוק של מה שהיה. בלי כאב. רק הוא ואת."
