אני? אני מה איכפת לי אני!
אני אוהב ללכת בשבילים, ללכת ברחוב, לעשן, כרגיל - זה מה שאני
עושה. אני אוהב לזרוק את הבדלים הגמורים, שחוקים עד פילטר
(ואפילו יותר) לתוך הפחים כשהם עדיין בוערים. מה איכפת לי?
שישרפו הפחים, שיישרף העולם! לסיגריות חיי נצח.
ולא שלא היו לי בעיות עם זה. כבר שרפתי אי אילו פחים בחיי,
בגלל התענוג הזה. אני הולך בשלווה, משליך בשלווה, ומשאיר
מאחורי שובלי שריפה ואפר. פחים שרופים. פעם, כשהסיגריה שלי
הציתה איזה פח, רדף אחרי שוטר. קטן כזה, מסריח מניחוח נעים של
איזה בושם אביבי. הוא שאל אותי- "מה אתה עושה? איש חסר אחריות
שכמוך!" רצה לעצור אותי, אז דפקתי לו נאום, את ה"אני מאמין"
שלי. עזב אותי הניחוחן, אנשים כמוני עדיף להניח לנפשם, יום אחד
גם אני אשרף באפר שלי.
פעם, יצאתי עם איזה אחת, צילה (שדיים גדולות). פעם ראשונה שהיא
הזמינה אותי אליה לדירה, ישבתי, מעשן סיגריה מהלחץ של לפני
זיון, ומאפר לי להנאתי על העולם, או יותר נכון, על הרצפה
המטופחת והמצוחצחת שלה.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" היא נזעקה, נכונה להתקיף עם
המטאטא (את הרצפה, לא אותי, כמובן).
"טוב מה את רוצה?" שאלתי והאפר הנשרף התעקם על צדו, "עזבי
ת'מטאטא בצד, את נכנסת למיטה או מה?"
"אתה מאפר לי בכל החדר!" הטונים שלה עלו, "אתה לא יכול להיזהר
קצת?" צילה פצחה בתנועות טאטוא מהירות.
"אני לא רוצה להיזהר", עניתי והתכוונתי לפצוח בנאום המפורסם
כשקטעה אותי-
"אבל הרצפה!" היא ניסתה בכל כוחה, "רק אתמול שטפתי!"
"ינעל דינק שטפתי!" התחלתי לצעוק, "בכלל לא איכפת לך מהסרטן
שלי! רק מהסרטן של הרצפה שלך!" נעלבתי מעומק לבי השחרחר. היא
עשתה פרצוף של טמטום-
"מה זאת אומרת?" כיווצה את מצחה, "לא נראה לי שרצפה יכולה
לחטוף סרטן...", הרהרה. הלכתי לה באמצע ההרהור. שתהרהר, אני
הולך לי, לחרחר.
היתה עוד אחת עם סיפור - יפה (כשמה לא היא, אבל מילא). נפגשנו
בפאב מעושן. הזמנתי אותה לסלאמי - נהיינו חברים.
כשהתנשקנו בפעם הראשונה התלוננה באוזניי-
"יש לך טעם של מאפרה". אמממ... ליקקתי בדמיוני מאפרה. טעים. לא
הבנתי מה היא מתלוננת בטון כזה נרגן, אבל המשכתי להניע את
האגן. עד שיום אחד, היא חצתה לי את קו המשווה. ישבנו מחוץ לבית
שלה, היא אף פעם לא הסכימה לי לעשן בפנים (מה שיצר מצב שהיינו
יותר בחוץ, אבל מילא), הוצאתי סיגריה בכיף, הצלופן רשרש לו
ברוח הקלילה, שלהבת התקווה של המצית הנוצץ השתלהבה לה בסבבה.
ראשי התקרב לו לכיוון ההדלקה, השאיפה הראשונה (והיחידה בחיים)
המהממת בטוב לבה ופתאום- מחטף! יפה (המכוערת!) חטפה לי אותה
מהפה, את אהבת נעוריי! לקח לי רגע או שניים להתעשת, לא האמנתי
למראה עיניי, למשמע אוזניי, לתחושת שפתיי (הריקה מנשוא) בעודי
צופה ברצח המתועב שלה. הקטנה, מסכנה, יהי זכרה ברוך, לבנה
וצנומה, חייה הקצרים נגדעו עוד בטרם נולדה, נשברו בידיה
המטונפות של יפה. צפיתי במחזה הנורא- קרביה הטבקיים נשפכו
החוצה מגופה הניירי, לבה הפילטרי נחמס ונרמס ע"י רגליי
הצלוליטיס של האישה המרושעת! היא קרעה אותה לגזרים ובכתה-
"כל היום אתה מעשן, בכלל לא אכפת לך מה אני מרגישה בקשר לזה!"
"ברור!" צרחתי נזעם, "אישה חסרת לב שכמוך, רוצחת קרת רוח!"
היא את גופה המשיכה בבכי לטלטל, אני הלכתי הביתה להשתעל
(ולגלגל).
והיתה פנינה (כן, אני נמשך לנשים עם שמות של זקנות. זה עושה לי
הרגשה של בית), שאהבה אותי, כנראה. אתי היא עישנה את הסיגריה
הראשונה שלה, חשבתי שמצאתי מקלט, עד שהיא הלכה עם זה רחוק מדי.
לילה אחד עישנו ביחד את הסיגריה שאחרי כשאמרה לי-
"כשאתה מסיים, תכבה אותה עלי"
"מה?" שאלתי, חשבתי שלא שמעתי טוב.
"תכבה אותה עלי, את הסיגריה", אמרה בקול נמוך.
"מותק!" אמרתי וזרקתי את הבדל מבעד לחלון, אורי-כדורי אחד עלה
באש, "אני יש לי סבא מאושוויץ, את הפנטזיות שלך תגשימי במקום
אחר".
היא התחילה צחוק מטורף לצחוק, אני ברחתי משם, הלכתי לירוק.
חשבתי שאין תקווה. שלעולם לא אמצא בעולם הזה אהבה. הלכתי שבוז
ברחובות, נושם את הזיהום המתוק, הנחמה היחידה. בלילות חיסלתי
פאקטים, לבד. כתבתי קצת שירה, פעמיים יצאתי להליכה של שלש
דקות. עשיתי בדיקת סיבולת לב-ריאה ונכשלתי, עישנתי עוד קצת כדי
להתנחם, חייתי את חיי.
והיא? חיכתה לי מעבר לפינה, רק שלא ידעתי.
לילה אחד, לא הצלחתי להרדם. קמתי בחושך והכנתי קפה שחור, יצאתי
ממוזיאון, מסרט, דפקתי ארוחת מק-צ'יקן עם צ'יז במקדונלד'ס,
חיכיתי בתור, ישבתי על ספסל, חיכיתי לאוטובוס, הייתי בשעת ת"ש,
ישבתי בקומזיץ, על שפת הבריכה, בים, שתיתי בירה בפאב, ירדתי על
שוטים של טקילה סאן-רייז, לקחתי שלוק ראשון, להרטיב את הגרון
ופתחתי את הקופסא להוציא אחת ו... לא מאמין! הקופסא היתה ריקה!
שמתי עלי תחתונים וירדתי לפיצוציה שליד הבית.
"אהלללן סיימון!" בירך אותי המוכר, "מה העניינים? איך הולך?"
שאל, אבל לא היתה לי סבלנות-
"שמוליק, עזוב אותך שטויות, תביא פאקט של ווינסטון", אמרתי לו
את המשפט הקבוע.
"יש לך מזל, זה הפאקט האחרון", אמר והוריד את האוצר מהמדף.
"NOT SO FAST", שמעתי קול צרוד מאחוריי, ציפורן חודרנית כקנה
של אקדח ננעצה בגבי. זיהיתי את הקול הזה, צרידות שכזו יכולה
להיגרם רק מעשן. הסתובבתי ונתקלתי בעיניים הכי שחורות ומהממות
שראיתי בימיי חיי, עיניים שלוו בחיוך מקסים של שיניים צהובות
ומתפוררות מניקוטין. ידעתי שהפעם אני לא טועה.
"כן?" חייכתי אליה חיוך מעושן משלי.
"הפאקט הזה שלי!" אמרה נחרצות והושיטה יד גרומה לעבר שמוליק
המבולבל. שמוליק משך בכתפיו ואמר - "תחליטו בינכם". כמו שני
נמרים הסתכלנו זה על זו, החיוכים נמחקו, חשפנו שיניים ונהמנו.
שנייה לפני שהטלפיים נשלפו שמוליק הכריז-
"יש לי פתרון לקונפליקט הדרמטי! למה שלא נעשה פשרה, נחתוך אותו
לחצי וכל אחד יקנה 5 קופסאות". אבל אף אחד מאיתנו לא הסכים
לוותר.
"נראה לך?" אמרתי לו, "אני מעשן 5 כאלה בשעה!"
"כן, יא מעפן!" אמרה היא בקולה הצרוד והסקסי, "מה זה פה? משפט
שלמה? לך תילחם ת'מלחמות של עצמך!"
היא היתה זריזה, הנמרה שלי, בעודי מהופנט מיופייה ומכוחניותה,
חטפה את הפאקט והתחילה לנוס על נפשה. לא הייתי פראייר! בסוף
הרחוב השגתי אותה קצר נשימה. התפלשנו בקרב איתנים אימתני על
המדרכות המזוהמות, על הכבישים, כמעט ונדרסנו. היא שרטה אותי עד
זוב דם ואני השארתי סימנים אדומים של לפיתה על פרקי גופה
המשתולל. הקרב נמשך עד אור הבוקר. בשלב מסוים, כנראה התעייפתי,
היא הצליחה להכריע אותי. היא ישבה עלי, הצמידה את פרקי ידיי
בכפותיה הקטנות וריתקה אותי למדרכה בחוזקה. היא קירבה את פניה
אל פניי עד טווח נשיפה, ולחשה לי-
"מותק, הסתבכת!" זו היתה הנקודה בה נשברתי סופית, הבל פייה
החנוק שבה אותי וטווה אותי אליה בחוטי קסם. הרמתי את ראשי
ונשקתי לה.
לאור זריחת השמש עלינו חבוקים במעלה הרחוב, מחבקים את הפאקט
ביחד, כאילו היה בננו האבוד, חזרנו לפיצוציה, לשלם.
התאהבתי בנאווה עד קצה ריאותיי. ביחד יכלנו להפוך את העולם.
התפלשנו באהבה בתוך הררים של בדלים, איפרנו יחדיו בכל מקום
אפשרי, הצתנו רחובות שלמים, עישנו בבתי חולים, נשפנו על
ספורטאים, הפגנו עם סיגרים בפה בימים הכלל-עולמיים ללא עישון
ועשינו כיף חיים משוגעים.
הפעם, חשבתי כשליקקתי את המאפרה הפרטית שלי, זה לנצח.