רק במבה בראש שלו, איזה ילד נודניק.
יערה המזדיינת הזאת, אני כבר אראה לה מה זה כשתחזור.
עליתי על קו 7, כולי סלים. מה אני אעשה, בסופר, ליד הבמבות
שנסעתי לקנות, היה מבצע, אז קניתי לו כבר כמה בגדים, שיהיה.
לפעמים אני שוכחת שלא ממש נולדתי להורים מכפר שמריהו עם בריכה
בחצר האחורית, מה לעשות. קניתי שלש מסיבמבות, מה לעשות, הילד
הזה טוחן במבה בלי הפסקה. על הדרך כבר קניתי גם שוקולדים
בשבילי.
"גברת, לעלות!" צרח עלי הנהג. "גברת אמא 'שך, יא מזדיין",
סיננתי ודחפתי איזה שמנה אחת עם ריח של סבון כלים על הדרך.
כשעליתי במדרגות שמעתי אותו בוכה דרך הדלת הסגורה. חיפשתי בתיק
את המפתחות, איפה הם, אינעל דינק, ומה הוא כבר בוכה? מצאתי
אותו שוכב על הספה בסלון, פניו בתוך אחת הכריות.
"מה קרה, נשמה?" שאלתי אותו תוך כדי שזנחתי את השקיות לכיוון
הרצפה כדי להרים אותו על הידיים. אולי באמת לא הייתי צריכה
להשאיר אותו לבד בבית, גם כן הוא והבמבה שלו.
"מה קרה חומד?"
"אני צריך קקי!", בכה לי הקטן.
"נו? מה הבעיה, תלך תעשה!" לקחתי אותו יד ביד לשירותים והרמתי
אותו לאסלה.
"אל תעזבי אותי!" הוא בכה. נקרע לי הלב.
"אני לא עוזבת, אל תדאג", אמרתי לו, רק זה חסר לי. דמיינתי את
יערה חוזרת ואני צריכה לבשר לה שהילד שלה טבע בשירותים.
"נו? יוצא משהו?" שאלתי אותו תוך כדי גירוד באף, הוא תפס את
היד שעזבה אותו בתנועה מפוחדת ולפת אותה חזק. "איה! אתה מכאיב
לי!" אמרתי לו, הוא שוב התחיל לבכות.
"מה אתה בוכה?" עכשיו כבר צעקתי והוא בכה חזק יותר. כשנרגע
סינן בין הדמעות- "תנגבי לי". כשגלגלתי גליל שלם סביב כף היד
נשבעתי לעצמי שלי בחיים לא יהיה אחד כזה, בחיים!
הוא חזר לסלון בריצה, פתאום שמח כולו והתחיל לחטט בשקיות
שהבאתי. עזרתי לו להוציא את שקיות המסיבמבה, עיניו נפערו
לרווחה, כנראה בחיים לא ראה במבה כזאת גדולה, הוא רגיל לשקיות
הקטנות. הוא חיבק בחוזקה את השקית, שהיתה בערך בגובה שלו
והתיישב איתה נרגש על הספה, הצצתי החוצה, כבר התחיל להחשיך.
"תה!" ציווה עלי הקטן. בחיים שלי לא עבדתי קשה כל כך בשביל
גבר, חשבתי כשהלכתי למטבח. הייתי הרוסה, גמורה מעייפות. הכנתי
לו תה חלש כמו שהוא אוהב ולי נס עם שתי כפיות קפה גדושות, אולי
נתעורר קצת. כשבחשתי את הקפה צלצל הפעמון של הדלת.
"רגע!" צעקתי מהמטבח. יצאתי לסלון וראיתי שהוא נרדם. איזה כיף!

"שניה!" צעקתי שוב לכיוון הדלת בעודי מרימה את הקטנצ'יק, מתירה
את אחיזתו החזקה בשקית הגדולה שנותרה סגורה ולוקחת אותו למיטה
המאולתרת שלו בחדר העבודה שלי. חזרתי לסלון והצצתי בעינית.
בחור גבוה וחתיך עמד מול הדלת שלי. הצצתי במראה שליד הדלת,
התרתי את הגומייה שאספה לי את השיער והרטבתי את השפתיים.
"שלום, כן?" אמרתי לעברו כשפתחתי את הדלת. לא טעיתי, הוא באמת
היה הורס.
"את דפנה ענברי?" שאל אותי.
"כן".
"אני מהכבלים".
"מהכבלים... בוא, תיכנס", אמרתי לו והחוויתי ביד כלפי פנים.
הוא נראה נורא צעיר, חשבתי. "יש לכם איזה מבצעים מעניינים
להציע?" ניסיתי להישמע מתעניינת. התיישבתי על הספה, הוא התיישב
בכורסא מולי.
"לא בדיוק, גברת ענברי", אמר, "אני פה בעניין אחר", הוא חיטט
במזוודה קטנה שנשא איתו.
"אתה יכול לקרוא לי דפנה", אמרתי. פתאום קלטתי מה הוא הולך
להגיד, והתחלתי להצטער שבכלל הזמנתי אותו פנימה, שלא לדבר על
פתיחת הדלת חסרת האחריות שלי.
"אתה רוצה אולי משהו לשתות?" שאלתי וקמתי להביא את הקפה שלי
מהמטבח, ניסיתי לדחות את הקץ, או לפחות להיות נחמדה.
"לא, לא, תודה", אמר. הוא ניסה להיות ענייני. חזרתי לסלון עם
הקפה.
"אז... איך אמרת שקוראים לך?" שאלתי והתיישבתי בחזרה.
"אני עילאי", אמר.
"איזה שם מיוחד", אמרתי לו ולגמתי מהכוס. היו לו עיניים כחולות
וריסים ארוכים.
"תראי, דפנה, אני אגש לעניין". ידעתי שלא אוכל למנוע את זה,
חשבתי בעודי מחייכת חיוך מזויף.
"בדיקות שלנו העלו שאת מחוברת לכבלים בצורה פיראטית, זאת
אומרת, בצורה לא חוקית".
"באמת? לא ידעתי!" שיחקתי אותה תמימה, "מה אתה אומר?"
"את הרי מודעת לזה שאת לא משלמת, את הרי לא מקבלת חשבונות
בדואר". כל כך צעיר, חשבתי, וכבר מדבר כמו איזה פקיד מזדקן.
"אני לא יודעת מה לומר...", המשכתי במשחק, "אני נכנסתי לדירה
הזו לפני... חצי שנה בערך, היו פה כבלים. לא חשבתי על זה יותר
מדי, הנחתי שהבעל בית שלי יודע מזה". הייתי מספיק חכמה לא
להסגיר את זה שאני בדירה הזו כבר 10 חודשים, ומשום מה גם
החיבור הפיראטי.
"מה זה קשור לבעל בית?" שאל אותי, "הבעל בית שלך משלם את
החשבונות?"
"אני באמת לא יודעת. תשמע, זה ממש נוחת עלי כרעם ביום בהיר",
ניסיתי גם אני לדבר בסגנון הזה שלו של הזקנים. בחיים הוא לא
היה מדמיין אותי זוחלת בחושך על האדמה למטה עם פלייר וחוטי
נחושת בנסיון להשיג משהו חינם במדינה הזאת. היפיוף המשיך לקשקש
על נהלים ובדיקות, ועל חובות שאני כביכול, חייבת. בזמן הזה
הסתכלתי על השפתיים המלאות שלו ועל הזרועות השריריות שלו
ופינטזתי עליו.
"אני מבטיחה לך שאני אדבר עם הבעל בית שלי", אמרתי לו. תן לי
את המספר שלך ואני אחזור אליך.
"את לא יכולה לדבר איתו עכשיו?" שאל. ניסיתי לחשוב על תירוץ.
"הוא נסע לזמביה, עם אשתו. נופש, אתה יודע". מאיפה בא לי
זמביה, אני לא יודעת. רציתי להרביץ לעצמי.
"לזמביה?" עילאי הסתכל עלי במבט מפקפק. פתאום נשברה רצינותו
התהומית והוא התחיל לצחוק קצת, סוף סוף ראיתי חיוך על הפנים
היפות שלו, הרגשתי שהקרח מתחיל להישבר.
"כן, זמביה, מה יש? גם לזקנים מותר לעשות קצת חיים לא?",
אמרתי. הוא צחק שוב. "נו אז מה, עילאי, אולי בכל זאת תשתה איזה
כוס קפה? אתה נראה כמו אחד שעבר עליו יום לא קל". עילאי הציץ
בשעון.
"את יודעת מה, בסדר, גם ככה את כבר הלקוחה האחרונה שלי להיום".
קמתי למטבח בשמחה, העייפות עברה לי. הצצתי עליו מהמטבח, ראיתי
אותו מוציא כרטיס ביקור מהמזוודה ומניח לי אותו בזהירות על
השולחן. הבלורית הבהירה שלו כנראה נכנסה לו לעיניים, הוא הזיז
את ראשו אחורנית בתנועה סקסית. לאכול אותו, חשבתי בלב. המים
רתחו.
"כמה סוכר?" צעקתי מהמטבח.
"ארבע", קרא עילאי בחזרה.
"מה זה? אתה רוצה שלא ישאר לי סוכר למחר בבוקר?" ניסיתי להתבדח
איתו, הוא צחק צחוק מנומס ואני הרגשתי מפגרת. הבאתי לו את הקפה
ועוגיות שוקולד צ'יפס שקניתי בשביל ליאל, גם ככה הילד השמן הזה
אוכל יותר מדי ממתקים, לא נורא.
"אז... תאמר לי, בן כמה אתה?" שאלתי אותו.
"תשע עשרה", ענה ולגם מהקפה במהירות. תשע עשרה??? חשבתי בלב,
לא מאמינה, איזה קטין! כשהוא נולד אני הייתי כבר בכיתה ה'!
עשיתי חישוב מהיר.
"מה אתה אומר?" אמרתי ונגסתי בעוגיה אחת, "כל כך צעיר וכבר
עובד בתור גובה? אתה לא אמור להיות בצבא עכשיו?"
"לא התגייסתי", אמר ולגם ארוכות, "זה לא בשבילי החרא הזה".
"וואלה, תאמין לי עשית בשכל".
"את חושבת?" פתאום, לראשונה הוא הביט בי במבט שיכולתי לראות
עליו כמה שהוא ילד. צעיר צעיר, אבל שווה, חשבתי.
עילאי סיים את הקפה שלו במהירות שיא ונעמד על רגליו.
"טוב, תודה על הקפה", אמר, "השארתי לך פה את כרטיס הביקור שלי,
תתקשרי אלי בהקדם האפשרי ותודיעי לי מה אמר הבעל בית שלך,
אנחנו, בכל מקרה צריכים לשלוח את החשבון למישהו".
"אין בעיה!" אמרתי והצטערתי שהוא כבר הולך. הוא צעד לכיוון
הדלת ופתח בעצמו עם המפתח, הוא יצא למדרגות והדליק את האור אבל
לא הסתובב, הוא המשיך להסתכל עלי במבט הכחול שלו.
"מה תאמר אם עד שהבעל בית שלי יחזור מזמביה אני אשתמש בכרטיס
הביקור שלך לצרכים אחרים?", שאלתי.
"מה למשל?" שאל בתמימות.
"קפה כבר שתינו, אז מה אתה אומר שנלך ביחד לרדת על איזו פסטה
טובה?"
"סושי...", הוא מלמל, "אני מעדיף סושי".
"טוב", חייכתי חיוך רחב, "אז צפה לצלצול!"
"לילה טוב", אמר והסתובב. הסתכלתי על גבו השרירי יורד במדרגות,
האור כבה.
סגרתי את הדלת אחריו. הרגשתי את הלב שלי דופק. ילד בן תשע
עשרה, לעזאזל! מה את עושה, דפנה? שאלתי את עצמי אבל לא יכלתי
שלא לחייך. התחלתי לכרסם עוד אחת מהעוגיות שהוא אפילו לא נגע
בהן. פתאום חשבתי- איפה לעזאזל אפשר למצוא סושי בבאר שבע?

לא יודעת כמה צלצולים צלצל הטלפון המזוין לפני שהתעוררתי
בהרגשה שאיזה אלף עכבישים טוו לי קורים בתוך העיניים, זו היתה
המטפלת שעוד פעם התקשרה להודיע שגם היום היא לא מרגישה טוב
ושגם היום היא לא תבוא. הייתי כל כך עצבנית ששקלתי לנסוע עד
כרמיאל ולשים את ליאל בגן שלו, ואולי אפילו לא לחזור לקחת
אותו. "מה היית אומרת על זה יערה, הא?" צעקתי לחלל החדר
בעצבים. הקטנצ'יק כנראה התעורר מהצעקה שלי, הוא נכנס בריצה
לחדר, לבוש בפיג'מת הדובונים החמודה שלו, נעמד בפתח ושפשף את
העיניים. פתאום הרגשתי פרץ אהבה כלפיו.
"בוא מתוק, רוצה להתכרבל איתי?" שאלתי ופתחתי פתח בשמיכה
לעברו. אני לא בטוחה שהוא הבין את המילה 'להתכרבל', אבל את
המחווה שלי הוא בטח שהבין, הוא הנהן וקפץ לתוך הפוך הזוגי שלי.
חיבקתי אותו חזק וחשבתי כמה חבל שהיצור היחידי בעולם שאני
יכולה להתכרבל איתו כרגע הוא ילד בן שלש וקצת. ליטפתי לו את
השיער הקצוץ והנעים והרמתי את השפורפרת לחייג למשרד, מוכנה
לעוד מבול של צעקות משרונה, הבוסית שלי. בזמן שתהיתי למה
לעזאזל יערה האהבלה הזאת מתעקשת לגזוז לו ככה את השיער, במקום
לגדל לו קצת, שמעתי את ה"הלו" הצורם של שרונה על הבוקר.
"שרונה? מה נשמע?"
"בסדר דפנה", קולה כבר נשמע רוטן, עוד לא התעוררה.
"את שומעת? אני לא אוכל להגיע גם היום, אני מה זה מתנצלת!"
"תגידי לי, את נורמלית?" קולה עלה לטונים גבוהים, "מה קורה
איתך?", היא צעקה, "מה אני אמורה לעשות, הא? תגידי לי! מ ה  א
נ י  
א מ ו ר ה  ל ע ש ו ת ? יש פה הררי עבודה!" אני שונאת את
הביטוי הזה שלה- הררי עבודה, בת זונה! בכל זאת ניסיתי לשמור על
הטונים שלי ולהיות נחמדה-
"שרונה", פתחתי בדברים, פעם שמעתי ממישהו שאם פונים לבנאדם
בשמו זה מרכך אותו, "אני מתנצלת, אבל מה אני יכולה לעשות, את
הרי יודעת שנולד לי ילד באופן פתאומי, והמטפלת שוב הבריזה
לי".
"זה לא מעניין אותי, את שומעת?? זה פשוט לא מעניין אותי", היא
אמרה, התחלתי לאבד את הסבלנות-
"אז מה את רוצה שאני אעשה? תגידי לי את!"
"אה... דפנה", גם היא איבדה את הסבלנות, רק ששלה אבדה מיום
שהיא נולדה בערך, "תקשיבי לי טוב- ראשית, אני לא מוכנה בשום
פנים ואופן שתדברי אלי בצורה הזו! שנית, אם את לא מתייצבת בעוד
ארבעים ושלש דקות בדיוק לעבודה, ראי עצמך כמפוטרת, הבנת?"
הבנתי, חשבתי בלבי.
"אין בעיה", עניתי לה בקול רגוע, "את יכולה לחפש אותי
בסיבוב".
"מה??" קולה הנדהם שיצא מבעד לשפורפרת הגיע עד אוזניו של ליאל
שמצמץ בעיניו בעייפות.
"א ת  י כ ו ל ה  ל ח פ ש  א ו ת י  ב ס י ב ו ב", הדגשתי בנחת
כל הברה ובלב הוספתי- שרמוטה מזדיינת מוצצת לגמלים שכמוך.
"בסדר דפנה", שמעתי אותה מנסה לייצב את קולה, "שלום", אמרה
וטרקה את השפורפרת. משום מה לא הרגשתי צער, הרגשתי הקלה.
הסתובבתי על צדי וליטפתי את זרועו של ליאל שכנראה השתעמם
מהשיחה כי נראה מנומנם.
"יא עושה צרות שכמוך", אמרתי לו. הוא פקח את עיניו והביט בי,
"אתה מודע לעובדה שכרגע פיטרו אותי, והכל בגללך ובגלל האמא
היפה שלך?" הוא הביט בי במבט מזוגג ושתק, בטח לא הבין אף מילה.
קמתי מהמיטה, הרמתי אותו והלכנו ביחד למטבח להכין תה בשבילו
וקפה בשבילי. הושבתי אותו על השולחן, לחצתי על הקומקום והבטתי
בו. שמחתי שלא אצטרך לחזור יותר למשרד הממוזג והמגעיל הזה
ולפרצוף הבהמתי של שרונה וכל הפקידות צבועות השיער וחסרות חוש
האופנה שמזדיינות בתחת בחדרי חדרים עם החברים הממושקפים
והמשעממים שלהם. גם ככה לא תכננתי לבלות את שארית חיי בתור
פקידת בחברת כוח-אדם נידחת. בעיית האבטלה הכתה בי רק כמה שעות
מאוחר יותר. כשבחשתי את הסוכר בכוסות שמעתי אותו ממלמל משהו.
"מה אמרת חומד?" הסתובבתי אליו. הוא הביט בי, ידעתי שהוא עצוב
כי תמיד כשמשהו היה לא לשביעות רצונו היה משרבב את שפתו
התחתונה החוצה. הוא עשה את זה גם עכשיו ואמר בקול הרפה שלו-
"אמא". עשיתי טעות כשהזכרתי אותה קודם, חשבתי. ריחמתי עליו.
קטן כזה, יושב על שולחן המטבח שלי חסר אונים ומתגעגע לאמא שלו.
התקרבתי אליו והרמתי אותו בחיבוק. תשובות לא היו לי.
"מה נעשה היום?" שאלתי אותו תוך כדי שהלבשתי אותו בחולצה אדומה
עם ציור של פיל ובמכנסי ג'ינס קטנטנים ומתוקים. צריך לקפוץ
למכבסה, חשבתי, בגדים נקיים כבר לא נשארו לו. נזכרתי בשמחה
בבגדים שקניתי לו אתמול בסופר.
ממש "שלושה ימים וילד", חוץ מה"שלושה", הרהרתי כשיצאנו החוצה
יד ביד עם תרמיל גדול מלא בבגדים מלוכלכים של שנינו. הלכנו
למכבסה, שם ליאל הסתכל בפליאה על המכונה המסתובבת. אחר כך
הלכנו לגינה הציבורית והתיישבנו על הדשא. ניסיתי לשכנע אותו
לאכול שזיף, הוא לא רצה ובמקום זה הוריד מעליו את הסנדלים ואת
הג'ינס, רץ בתחתוניו על הדשא וקרא לעברי-
"תראי איך אני עושה גלגול!" הוא הניח את קדקודו על הדשא וביצע
מעין חצי גלגול צולע.
"יופי, יופי של גלגול", אמרתי באדישות והסתכלתי מסביב. אמהות
צעירות שישבו על ספסלים עם התינוקות שלהן הסתכלו עלי במבטי
נאצה.
"ליאל!" קראתי לעברו, "זה לא יפה להתפשט ככה, בוא אלי אני
אלביש אותך". הוא בחר שלא להקשיב לי ובמקום זה המשיך לעשות את
הגלגולים המשונים שלו ולצעוק לי שאסתכל עליו. אני המשכתי לומר
יופי, יופי אבל הפסקתי להסתכל. הוא היה בשלו-
"ראית? ראית?" צעק אלי אחרי כל פעם שהתגלגל.
התחלתי להשתעמם. מה איכפת לי, שיהיה ערום מצדי, הוא הילד שלי
למה? איש מבוגר עבר בסמוך והסתכל עלי במבט משונה, הוצאתי לו
לשון, נראה לי שהוא החיש את צעדיו, בטח חשב שאני איזו אישה
מטורפת, כוס אמא שלו.
בעסה שלא הבאתי ספר, איזה שעמום! חשבתי. חיטטתי בתיק, אולי
נמצא שם משהו מעניין. ליאל הלך לארגז החול והתעסק שם עם כמה
תינוקות, אני שיחקתי קצת "סנייק" בפלאפון, אבל די מהר נמאס לי.
פתאום נזכרתי, הוצאתי את הארנק וחיפשתי את כרטיס הביקור ששמתי
שם אתמול, מצאתי אותו ובחנתי את הכתוב- עילאי מועלם היה כתוב
שם שחור על גבי בז'.
"עילאי מועלם...", לחשתי בקול. חייכתי לעצמי כשהמראה שלו חזר
ועלה בדמיוני בפעם המי יודע כמה מאז אתמול. החלטתי סופית
להתקשר.
"הלו", הקול הרציני שלו ענה לי. בטלפון שומעים שהוא צעיר,
חשבתי.
"עילאי? מה העניינים?"
"רק רגע בבקשה", אמר. חיכיתי, הרגשתי קצת מתוחה ואז חשבתי
לעצמי- יאללה, מה את מתרגשת מילד בן תשע עשרה? שמעתי אותו מדבר
עם איזה אישה, בטח "קליינטית" סוררת כמוני. פתאום חשבתי- מה
אני אעשה אם נצא? אני אצטרך לשחק אותה, להיות דו-פרצופית - הרי
הוא משלהם- מהכבלים הגנבים האלה. לפני שהספקתי לחשוב על זה
יותר מדי הוא חזר לשפורפרת.
"כן, סליחה על ההמתנה", ענה שוב בקול רשמי.
"עילאי, מה קורה?"
הוא זיהה את החוסר-רשמיות שלי וקולו התרכך-
"בסדר! מי זאת?" שאל.
"דפנה".
"איזה דפנה?" כבר הוא שכח אותי? בן אלף! קיללתי בלב.
"דפנה, מאתמול, דפנה ענברי".
"אה...!" הוא נזכר ונשמע די שמח למשמע שמי, "נו? הבעל בית חזר
מזמביה?"
בן זונה! כמעט ניתקתי, זה מה שמעניין אותו? אבל הוא היה יותר
מדי שווה מכדי לוותר עכשיו.
"לא, לא, הוא עדיין עם הקופים", ניסיתי להשמע עליזה. "האמת?
התקשרתי בעניין אחר".
"בעניין הסושי?" הוא שאל. נרגעתי. הרגשתי חיוך בלתי רצוני
מתפשט לי על הפנים- "כן, בעניין הסושי. אם אתה יודע איפה אפשר
לאכול אחד כזה, אני בעניין".
"וואלה, למה לא", הוא אמר והוסיף- "שמונה טוב לך?"
"שמונה זה אחלה!" עניתי. הלב שלי דפק בהתרגשות.
"טוב, אז אני אצלך בשמונה".
"אין בעיה", ניסיתי לא להשמע נלהבת, "יאללה, תהנה בעבודה".
"בטח...", אמר בטון ציני. ניתקנו.
ליאל רץ לעברי, והתחיל להימרח עלי. תפסתי בידו ואמרתי לו-
"ווהו! ליאלוש, שומע? ווהו! יש לי דייט עם חתיך הורס!" אבל
הקטן רק הסתכל עלי, כרגיל, במבט של 'מה את רוצה מהחיים שלי?'
התעלמתי מהמבט שלו והדבקתי לו נשיקה מצלצלת על הלחי הרכה שלו.

"יאללה מתוקי, הולכים הביתה להתארגן!"
השעה היתה שתיים עשרה בצהריים. היו לי שמונה שעות להתכונן
לפגישה עם עילאי. ניסיתי להזכיר לעצמי שוב ושוב שהוא בן תשע
עשרה בסך הכל! עצם העובדה שהוא יוצא לפגישה עם אישה בת עשרים
ותשע כבר היתה צריכה להספיק לו, אבל זה השתלט עלי, ההתרגשות
הזאת, כמו ילדה קטנה. הוא כזה יפה! רציתי שהכל יהיה מושלם. דבר
ראשון הייתי צריכה לארגן בייביסיטר לליאל. התחלתי לעשות
טלפונים- היו לי שלש ילדות במלאי, מה שלא עזר לי יותר מדי-
רווית כבר קבעה עם חברות, לשרית היתה למחרת מתכונת במתמטיקה
ולחנית אנגינה. אחרי שהשתעשעתי בפעם המי יודע כמה מהתחרזות
השמות של הבייביסיטריות שלי, התחלתי להילחץ. מה אני אעשה איתו?
לעזאזל. בלב קיללתי את יערה בקללות הכי רעות שאני מכירה ואפילו
המצאתי כמה חדשות.  
בינתיים, עד שאמצא פתרון, לקחתי את ליאל והלכנו למספרה. פן אף
פעם לא מזיק. בדרך קניתי לו את הארטיק הכי גדול שמצאנו, שיחזיק
כמה שיותר זמן והבאתי מלאי של מוצצים. הוא דווקא התנהג כמו
בובון. ישב יפה בשקט, עם מוצץ בפה, כל הפרצוף שלו מרוח בשוקולד
מהארטיק שחיסל בשניות, מסתכל בעיניים גדולות על השיער הג'יפה
שלי הופך לשיער של דוגמנית. החופפת הצעירה שלא הכרתי הראתה
עניין מיוחד בליאל ע"י הוצאת קולות בלתי מזוהים לעברו שלא זכו
להתייחסות מצדו. סנוב הקטנצ'יק, חשבתי בגאווה שהתפוגגה די מהר
כשאמרה לי-
"איזה מתוק הילד שלך!"
"חס וחלילה שלי!" מיהרתי לומר. המבטים של כמה נשים שחיכו
לתספורת קפצו מעתוני ה"לאשה" לעברי. חייכתי במבוכה, "הוא של
חברה שלי", מיהרתי להוסיף.
כשכבר הייתי יפה וחיטטתי בארנק כדי לשלם קפץ לי רעיון.
"איך קוראים לך מותק?" שאלתי את החופפת שהיתה עסוקה בלבחוש
בקשקשים של אישה שמנה אחת.
"גלית", חייכה החופפת חיוך של ציפייה לטיפ. גלית שם טוב,
הרהרתי.
"תגידי, גלית, יש סיכוי שאת יכולה לבוא לעשות לי בייביסיטר
היום?"
החיוך ירד מפניה- "אני מה זה מצטערת, בכיף הייתי באה אבל היום
אני וחבר שלי חוגגים שנה, את מבינה?"
"בטח, מזל טוב", אמרתי בצביעות ובלב הוספתי- שתחנקי מחבר שלך
בזמן שאני אשב בבית על קופסת עוגיות במקום על עילאי. ומטיפ את
יכולה לשכוח.
ליאל הראה סימנים של עייפות בדרך חזרה הביתה. החזקתי בידו
בחוזקה בזמן שרגליו נגררו על מדרכות באר שבע. כשברכיו היו אלה
שהתחילו לגרד את האספלט וכוח המשיכה הפך חזק ממני וגם העצבים,
צרחתי עליו-
"אתה מוכן להתחיל ללכת כמו בנאדם??"
"אבל אני לא בנדם", ענה הקטן בעוז תשובה שהיממה אותי.
בדרך קטפתי מספר מאיזה שלט שראיתי במקרה, מתפללת לפתרון.
"היייי! הגעתם לפלאפון של דגנית, תשאירו לי הוד...", ניתקתי
לקול המתקתק בפרצוף. מה אני עושה? כוס אמק!!
השעה היתה שתיים. ליאל נרדם על הספה בסלון ואני ישבתי לידו,
עיסיתי את רקותיי ולא ידעתי מה לעשות. בינתיים ניצלתי את הזמן
כדי לסדר את הפוגרום שביצע לי הפעוט בחדר העבודה ולנקות את
הבית, על כל מקרה שלא יקרה. מה יש? גם אם לא אפגוש בסוף את
הנער שלי, לדמיין מותר, לא?
ואם לדמיין מותר, אז בדרך גם דמיינתי אותי לוקחת את ליאל, ושמה
אותו כמו חבילה בדואר שליחים לכרמיאל, לאמא שלי.
בארבע, כשהוא קם, יצאנו לאכול פלאפל (את שלו אכלו בעיקר הבגדים
והרצפה) ולקנות איזו חולצה לערב, סירבתי לוותר. כל מוכרת תמימה
הפכה לשמרטפית מנוסה בעיניי המיואשות.
בשש וחצי חזרנו הביתה מלוכלכים, עם פן, עם חולצה מהממת ועם
תקווה שכבר נגוזה. ישבנו בסלון וירדנו על קופסת גלידת
דובדבנים. מובסת, עם כפית גדושה ביד הוצאתי את הפלאפון כדי
לחייג לעילאי על מנת לבטל כשנשמעה דפיקה בדלת.
"לך תפתח ת'דלת", אמרתי לו בעייפות. ליאל קפץ מהספה ובבטן שמנה
מגלידות הרים יד לידית.
"שלום קטנטן!" אמרה השכנה הסטודנטית שלי, מופתעת למראה הננס
שפתח לה.
"מה העניינים?" שאלתי בלאות את הבחורה שלא זכרתי את שמה.
"בסדר", ענתה, "אני מתנצלת על ההפרעה, רציתי לשאול אם יש לך
במקרה אבקת אפיה? לא יודעת, אפריים סגר את המכולת מוקדם
היום".
"בשיא המקריות, נראה לי שיש לי", עניתי וקמתי למטבח. אני בטח
שלא אופה, בקושי חביתה אני עושה, אבל החבר האחרון שלי היה
קונדיטור ותמיד הייתי מכריחה אותו לעשות לי עוגות. מצאתי את
שקיות אבקת האפייה זרוקות בקצה אחד הארונות. בדיוק בדקתי את
תאריך התפוגה כדי שלא אואשם בהרעלת שלש סטודנטיות כשראיתי את
האור.
"יש לי שאלה...", אמרתי לה כשהושטתי לה את השקיות הקטנות, "יש
סיכוי שאת פנויה לעשות לו בייביסיטר בשמונה?" הנמוך הסתכל עליה
ועלי לסירוגין, כאילו הבין מה מתרחש וקיווה בשבילי.
"כן, אין לי בעיה, אני בבית", אמרה. שמעתי כינורות מתנגנים
וסוסים צוהלים, לא האמנתי לצירוף המקרים המבורך!
"תודה רבה, באמת! ממש תודה!" כמעט נישקתי אותה.
"בכיף, באמת אין לי בעיה!" אמרה המתוקונת. חשבתי על השלט שתלוי
על דלת דירתן - מורן, טל וחגית, היה כתוב שם.
"את חגית, נכון?" שאלתי אותה. היא חייכה. ברור.
"אז תביאי אותו בשמונה ותודה על האבקת אפיה", אמרה חגית כשיצאה
מהדלת.
השעה היתה שבע. הדבקתי את ליאל לקלטת וידאו של "סבא טוביה",
והלכתי מאושרת למקלחת כדי להוריד שיערות מכל מקום אפשרי.
ישבתי מקולחת, מאופרת וכסוסת צפורניים בסלון, שרה עם ליאל ועם
הטלוויזיה שירים על חיות בקול רם. למזלי הקלטת נגמרה בזמן, כך
שלא הייתי צריכה לעבור מלחמת עולם כדי להוציא אותו מהבית לפני
שעילאי יגיע.
כשחגית לקחה ממני את היד הקטנה וסגרה את הדלת שמעתי את צעדיו
במדרגות. ניחוח נעים של בושם הגיע אלי קצת לפניו. הוא נראה
מדהים! השיער הבהיר שלו מסודר בקוצים נעריים (רוב הגברים
שיצאתי איתם בתקופה האחרונה כבר היו רחוקים מאפשרות לסדר לעצמם
כזו תסרוקת מפוארת) והחולצה האדומה שלבש הבליטה באופן אופטימלי
את שרירי החזה שלו. הפשטתי אותו במבטי ונשקתי על לחיו לשלום.
"מה קרה לשיער שלך?" היה הדבר הראשון שאמר לי. חוצפן.
לקחתי את התיק וירדנו למטה.
"יש לך אוטו?" שאל אותי. בן תשע עשרה, מה את מצפה? שאלתי את
עצמי כשלחצתי על כפתור האזעקה.
עילאי כיוון אותי לאיזו מסעדה שהכיר, ואני שכחתי את פער
הגילאים בעודי מתמכרת לריח שלו. המסעדה היתה סגורה.
"מוזר", אמר עילאי. המשכנו לנסוע, עשינו כמה רונדלים וראינו
עוד כמה מסעדות סגורות.
"אני לא מבין את זה...", אמר לי. "מה הולך כאן? למה כולם
סגורים?"
סוף סוף נפל לי האסימון. עצרתי את הרכב, הרמתי את האמברקס
(הנד-ברייקס בלשון לא עממית) והסתכלתי עליו- "איזה סתומים
אנחנו! היום ערב יום השואה! בטח שכולם סגורים!"
עילאי צחק. "אז מה עושים?" שאל אותי.
"רוצה ללכת אלי?"
"יאללה". ניתר לי הלב. כל הכבוד למדינת ישראל, חשבתי כשביצעתי
פרסה בחריקת צמיגים.

עילאי נחת על הספה. "אני עייף", אמר.
"אני אעשה לנו קפה".
חזרתי עם הכוסות ובניגוד לאתמול, החלטתי להתיישב הפעם לידו. לא
ידעתי מה לומר לו, אז ישבתי ושתיתי בשתיקה. מה שואלים ילד בן
תשע עשרה? עדיף פחות דיבורים, יותר מעשים, חשבתי כשבהיתי
בשפתיים המדהימות שלו לוגמות מהסוכר עם הקפה שלו. הוא ליקק את
שפתיו וזה חירפן אותי, אבל היה מוקדם מדי.
"מה את עושה בחיים?" שאל אותי.
"היום פיטרו אותי מהעבודה", נזכרתי פתאום וחשבתי על חשבונות
הכבלים שעתידים להגיע אלי. ניסיתי לסלק את המחשבה המטרידה
ולדחוק את העובדה שהנציג שלהם יושב מולי בבגדי ערב.
"במה עבדת? ולמה פיטרו אותך?"
"עזוב, סיפור ארוך", חשבתי על ליאל. לא התחשק לי להכניס אותו
לשיחה. "סתם... הייתי רכזת בחברת כוח-אדם. תאמין לי, רק
מאילוצים, לא מבחירה".
"מה זאת אומרת? למה אילוצים?"
"אילוצים. אם הייתי עושה בחיים מה שאני באמת רוצה, הייתי עושה
סרטים".
"מגניב! אז למה את לא עושה את זה?" שאל בתמימות.
"כי אין לי כסף, צריך הרבה כסף, עילאי".
"וואלה...", אמר וגירד בלחי החלקה שלו. "עבדת פעם בתחום
הקולנוע?"
"לא. אבל למדתי קולנוע"
"באמת? אז יש לך תעודה של זה או משהו כזה?"
"יש לי תואר".
"באמת? יש בזה תואר?"
"כן, באמת. אבל זה לא עוזר לי יותר מדי".
"תגידי, בת כמה את שכבר יש לך תואר?"
הרגשתי זקנה בלה כשאמרתי- "החודש אני אהיה עשרים ותשע".
"באמת??" עילאי פתח עיניים גדולות ויפות במבט מופתע. "חשבתי
שאת בת עשרים ושתיים, עשרים ושלש".
"תודה", חייכתי חיוך ענקי. הייתי מסוגלת לטרוף אותו באותו
רגע.
צלצול פעמון הדלת קטע את האידיליה. צרחות מוכרות נשמעו מעבר
לדלת הסגורה. אני לא מאמינה, פשוט לא מאמינה, חשבתי ביאוש.
"חכה שניה", אמרתי לעילאי וקמתי לפתוח.
חגית עמדה מולי עם חבילה קטנה צורחת ובועטת על הידיים. הננס
פיתל את ידיו לעברי, דמעות ענקיות איימו להטביע אותו ביחד עם
הפיג'מה הקטנטנה שלו. לקחתי אותו ממנה והצצתי לראות את התגובה
על פניו של עילאי שלא נראה מוטרד במיוחד מהמחזה.
"אני ממש מתנצלת", אמרה חגית. קולה נשמע מיואש. הוא בוכה כבר
שעה וחצי בלי הפסקה, שום דבר שניסיתי לא הרגיע אותו", היא
הרימה את ידיה באויר. נתתי לליאל כמה נשיקות והוא התחיל להרגיע
את הבכי.
"לא נורא", אמרתי לה, מה כבר יכלתי להגיד?!
"אני כל כך מצטערת, אבל מזל שאת בבית. פשוט לא ידעתי מה לעשות
כבר, הוא כל הזמן צעק 'אמא, אמא', כנראה הוא ממש קשור אליך,
אולי הוא לא רגיל להשאר עם זרים".
"הוא לא הילד שלי", מיהרתי לתקן את הרושם שקיבלה, ובמיוחד את
זה שעילאי קיבל. "לא משנה, תודה לך בכל מקרה, תודה רבה",
ניסיתי להשמע נחמדה למרות שרציתי לבכות באותם רגעים, וגם לרצוח
את האמא הביולוגית של החיזבאללה הקטן שהראה סימני נמנום על
הידיים שלי. חגית ניסתה ללטף את ידו, מה שגרר יללות עצבניות
מצדו, היא התרחקה אחורה וחייכה בעצבות. היא לא הסכימה בשום
פנים ואופן לקחת ממני תשלום.
"אני מייד חוזרת", אמרתי לעילאי שישב נינוח על הספה שלי וצפה
במחזה. הלכתי לשים את החבילה במיטה שלו. הוא חיבק אותי חזק,
היה קצת קשה לנתק אותו מהחולצה שלי. בסוף הוא נרדם. מותשת
חזרתי לסלון.  
"מצטערת על זה", אמרתי לעילאי ונחתתי על הספה לצדו.
"אין על מה", אמר. "חמוד הילד", הוסיף.
"חמוד חמוד, אבל הוא לא שלי, ולצערי אמא שלו כנראה החליטה
למסור לי אותו במתנה", אמרתי בציניות ממורמרת.
"מה זאת אומרת?"
"אמא שלו, יערה, ימח שמה וזכרה, היא חברה טובה שלי מהתיכון.
לפני חודש היא החליטה לנסוע לשבוע בלונדון. היא ביקשה ממני
טובה, לשמור על הילד שלה..."
"אין לו אבא?" קטע אותי.
"לא. זאת אומרת, כן, אבל הם לא בקשר. האבא טוחן באנגים בהודו
כרגע, עד כמה שאנחנו יודעות. הילד הזה היה פנצ'ר..."
"מה את אומרת..." אמר עילאי בקול שקט.
"כן... טעות של לילה מזדמן. אז, בקיצור, האבא לא רוצה איתם
קשר, יערה החליטה ללדת אותו מסיבות שככל שהזמן עובר, נראות
פחות ופחות מובנות. אולי בגלל שהיא בעצמה יתומה משני ההורים,
די לבד. זו גם כנראה הסיבה שהיא פנתה אלי כדי לשמור עליו".
"אז מתי היא חוזרת?"
"זהו, כאן מתחילה הבעיה... היא אמרה שהיא נוסעת לשבוע. אז
הסכמתי לשמור עליו בשבילה, מה יכלתי לעשות? לא יכלתי לסרב לה.
שלש שנים כל העול של הגידול נפל עליה והיא רצתה להתאוורר קצת.
הבעיה, שהיא נעלמה".
"מה זאת אומרת נעלמה?" עילאי הרים גבות.
"מרגע שהיא נסעה- לא שמעתי ממנה! היא היתה אמורה לחזור לפני
שלושה... בעצם כבר ארבעה שבועות, היא פשוט נעלמה ואני תקועה עם
הילד שלה".
"ואין אף אחד שיודע איפה היא?"
"לא, אף אחד".
"אז מה בעצם את עושה? את לא נשמעת לחוצה".
"כי כבר עברתי את הסרט הזה, עילאי", אמרתי לו והצתתי סיגריה.
"ניסיתי לאתר אותה בלונדון, בכתובת שהיא השאירה, אבל היא עזבה
את בית המלון ביום שהיתה אמורה לעזוב. פניתי למשטרה ומחפשים
אחריה אבל גם להם אין יותר מדי מידע. ברור שאני דואגת במובן
מסוים, אבל אין לי מה לעשות יותר מזה. חוץ מזה, אני מכירה את
יערה, והחושים שלי אומרים שהיא בסדר גמור, מטיילת לה בעולם
ודופקת אותי לשמור על העולל שלה. אגב, הוא הסיבה שפוטרתי
מהעבודה, פשוט התחלתי להבריז כל שני וחמישי. הוא מתוק קטן ואני
אוהבת אותו, אבל אני לא זו שבחרתי ללדת. היא חוצפנית וחסרת
אחריות ואני ממש כועסת עליה שהיא הפילה עלי כזה תיק באמצע
החיים". עילאי שתק למשמע הסיפור, לא נראה שהוא התרשם במיוחד.
"אתה רוצה עוד משהו לשתות? אולי לאכול?" שאלתי אותו, "יש במבה,
מלא במבה. רוצה?"
"תביאי במבה, למה לא", ענה וגירד את לחיו בתנועה שנראתה לי
עצבנית. השארתי אותו בסלון והלכתי למטבח. הכנתי לי עוד קפה
והוצאתי את המסיבמבה מהארון כששמעתי אותו אומר משהו.
"מה?" צעקתי לו מהמטבח.
"גם לי יש אחד כזה", אמר.
"אחד כזה מה?" שאלתי כשחזרתי לסלון עם הקפה והבמבה.
"ילד", אמר.
"מה זאת אומרת?" צחקתי. זה לא היה נראה לי הגיוני.
"יש לי ילד. ילד בגיל שלו בערך. בן כמה הוא?" שאל והצביע
לכיוון חדר העבודה. הייתי בהלם.
"הוא בן שלש, אבל אני לא מבינה. מה זאת אומרת יש לך ילד".
"יש לי בן בגילו, לא מזמן מלאו לו שלש".
"אתה רוצה לספר לי איך זה קרה?" לא האמנתי למה שאני שומעת,
לילד הזה יש ילד. "איך קורה שלילד, תסלח לי על הכינוי, כן? בן
תשע-עשרה יש ילד בן שלש?? בן כמה היית שהוא נולד? שש-עשרה?"
"כן", ענה. הוא היה נראה שקוע במחשבות. לא האצתי בו, נתתי לו
את הזמן שלו, נראה היה לי שקשה לו לדבר על זה. בסוף התחיל לספר
בקול שקט-
"האמת? זה מצחיק. יש דברים בסיפור שלך שקצת מזכירים את הסיפור
שלי, אולי הפוך..." לגמתי מהקפה, הסתכלתי בעיניו והקשבתי לו-
"כשהייתי בן חמש-עשרה, היתה לי חברה בת ארבע-עשרה. היינו ביחד
שנה, ואז היא נכנסה להריון. זו היתה טעות. טעות עצובה, כי היא
דווקא לקחה גלולות. זו היתה כזו טעות של אחד למיליון, אבל זה
קורה, ודווקא לאנשים הלא נכונים... אני רציתי שהיא תעשה הפלה,
אבל היא לא הסכימה. היו לה מן אידיאלים כאלה... היא היתה בחורה
מאד מיוחדת ומאד אהבתי אותה. ניסיתי לעזור לה, בסוף, כשהבנתי
שהפלה לא תהיה, אמרתי לה אפילו שאני מוכן לקחת את כל האחריות,
לעזור לה לגדל את התינוק, לשלם לה מה שצריך בכל חודש. אבל היא
השתגעה, לא יודע מה קרה לה. מרגע שנודע לה שהיא בהריון היא
בקושי הסכימה לדבר איתי. היא נפרדה ממני ולא היתה עונה
לטלפונים שלי. למרות היחס הזה שלה, אני דווקא התחלתי להסתגל
לרעיון שיהיה לי תינוק קטן, תינוק שבא מהזרע שלי, ממעשה של
אהבה שעשיתי. כנראה הייתי בהזיה, לא דמיינתי מה הולך לקרות.
הייתי בטוח שהיא תתעשת, שהיא תתן לי לעזור לה בגידול שלו, אולי
אפילו שהיא תמשיך לאהוב אותי. אבל טעיתי. כשהיא היתה בהריון
הייתי מדמיין אותו בלילות. ידעתי שזה בן, זה אחד הדברים
היחידים שהסכימה לומר לי. הייתי מדמיין איך הוא יראה, מן שילוב
חמוד שלי ושלה..." עישנתי סיגריה והתבוננתי בו מספר את הסיפור
המדהים בבגרות שהדהימה אותי. נמשכתי אליו יותר ויותר מרגע
לרגע.
"בקיצור... כל הסיפור נגמר רחוק מאד מכל הדמיונות שלי. כשהיתה
בת חמש-עשרה היא ילדה. הסיבה היחידה שידעתי בכלל שהתינוק נולד
היתה שחברה שלה שימשה לי מעין אשת סוד, כי היא ריחמה עלי בגלל
היחס העוין שקיבלתי ממנה. ואני... אני בכלל לא עשיתי לה שום
דבר רע! הכל היה מאהבה, מרצון הדדי...", נדמה היה לי שאני רואה
דמעות בעיניו.
"זו היתה טעות, פשוט טעות! משהו שקורה... אז... החברה הזו שלה
סיפרה לי שהיא ילדה והיא בבית חולים. אני כמובן הגעתי לשם,
רציתי לראות אותה, לראות את התינוק, להיות שם בשבילה, אבל היא
אפילו לא הסכימה שאני אכנס, היא גירשה אותי משם. לא היה לי מה
לעשות. היא לא נתנה לי לראות אותו, אפילו לא פעם אחת". עילאי
הסתכל לי בעיניים, "עכשיו... מה שמצחיק... זמן קצר אחרי שהיא
ילדה, היא נסעה ללונדון, איתו. ברחה- ככה סיפרה לי החברה הזו.
וזהו- הקשר נותק. אני לא יודע איפה היא, איפה הוא, הבן שלי.
הוא גדל איפשהו, אולי בלונדון, אולי במקום אחר... הדבר היחידי
שאני יודע זה שהיא לא בארץ. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו".
סיים עילאי את סיפורו בקול עצוב. התאפקתי שלא לבכות. ריחמתי על
הילדון עם השיער הזהוב שפתאום הפך מול עיניי מגבר נחשק לילד
שרק רוצים ללטף.
"את יודעת...", אמר פתאום אחרי שתיקה קצרה, "לפעמים אני רואה
אותו בחלומות שלי. לפעמים אני חושב על זה שיש סיכוי שבחיים אני
לא אכיר את הבן שלי..."
"ומה עם ההורים שלכם?" ניסיתי להבין את החלק החסר בסיפור, "הם
לא התערבו, לא יכלו לעשות שום דבר?"
"לא ההורים שלי ולא ההורים שלה יודעים מזה. ההורים שלי בכלל לא
יודעים שיש להם נכד. נראה לי שזה סתם היה מעציב אותם, אולי הם
היו מתאכזבים ממני... וההורים שלה לא ראו אותה כבר כמה שנים.
היא פשוט ברחה מהבית לפני שגדלה לה הבטן. היא לא יכלה להתמודד
איתם".
"איזה סיפור...", אמרתי פשוט כי לא היה לי משהו טוב יותר
לומר.
"תגידי, איך קוראים לקטנצ'יק הזה בכלל?" שאל פתאום.
"ליאל", עניתי.
"ליאל...", עילאי חזר אחרי, טועם את השם בפיו.    

מסיבת כיתה מטורפת, חשבתי בלב כשפתחתי לנו את שקית המסיבמבה
כדי להירגע. עילאי הזדקף ולקח חופן מהבמבה. הסתבר שיש לו אותה
שיטה לאכול במבה כמו לליאל, כל במבה בשלושה ביסים. זה חירפן
אותי. עילאי כנראה שם לב שאני מסתכלת עליו. הוא הפסיק לאכול
והסתכל עלי בחזרה, ישר לתוך העיניים. פתאום התנפל עלי, מצמיד
את שפתיו הורודות לשפתי. יכלתי לחוש את הבל הבמבה מלשונו
הטעימה שנדחפה לפי. התנשקנו בטירוף.
"בוא", לחשתי לו והובלתי אותו לחדר השינה. היה לי רק חסר שליאל
יתעורר פתאום ויראה אותנו מזדיינים על הספה.
נעלתי אחרינו את הדלת. עילאי הפיל אותי על המיטה והוריד את
חולצתו מעליו. הסקס היה מדהים. כל הצרות נשכחו, שכחתי מיערה
ומליאל, שכחתי מהפיטורים שלי, שכחתי את הפרש הגילאים המטורף
ביננו, שכחתי את בעל הבית בזמביה, שכחתי הכל והתמסרתי לו.
כשגמרנו התגלגלתי מעליו מותשת. פרשתי את ידי למעלה כדי לקרר את
גופי הלוהט.
"בואי אלי", לחש לי והשחיל את ידו מתחת לצווארי. שמתי את ראשי
על חזהו החלק ונרדמתי מאושרת.  

אור הבוקר החזק שפרץ דרך תריס חלון חדר השינה ששכחתי לסגור
העיר אותי משנתי. הרגשתי מעורפלת עד שהזיכרון המתוק של ליל אמש
היכה בי. הסתובבתי על צדי וגיליתי שעילאי כבר לא שם, המיטה
היתה ריקה. התמתחתי בעייפות ובמאושרות וקמתי מהמיטה. מעניין
מתי הוא הלך, תהיתי. הכנתי לי קפה של בוקר בפיהוקים והצצתי
בשעון, השעה היתה עשר. מוזר, חשבתי, ליאל בדרך כלל עושה לי
השכמה כבר בשבע בבוקר. עם כוס הקפה ביד הלכתי לחדר העבודה
לבדוק מה העניינים.
הכוס נשמטה מידי. הקפה הרותח נשפך על רגליי היחפות ורסיסי
חרסינה ננעצו בהן, לא הרגשתי כלום.
רצתי לטלפון כמו מטורפת וחייגתי את המספר של עילאי במהירות-
"המנוי אליו הגעתם אינו מחובר", ענה לי קול רובוטי. ניתקתי
בהיסטריה וחייגתי שוב-
"אמא!!!!!!" זעקתי למשמע הקול המוכר, "אמא, ליאל נעלם!!!!"