יד נדחפת עמוק לתוך הגרון. מקיאה. נושמת קצת. נאנחת. מקיאה
שוב. כל הריצפה כבר מטונפת, אני יושבת בתוך כלום. הקלה. הקלה
כל כך עצומה מהכל. כאילו כל הזבל שיצא ממני עכשיו נשאר שם
שנים, ועכשיו? עכשיו הכל כבר מאחורי. אני סתם יושבת בתוך זה
וחושבת לעצמי כמה טוב וכמה רע וכמה וכמה וכמה. הוזה. חולמת.
בוכה. מטורפת.
סיוט. ממשיכה לכיוון המטבח שוב. אוכלת עוד כיכר לחם שלמה בלי
למצמץ, שותה עוד ליטר וחצי של מים בלי בעיה. עוד חפיסה של
שוקולד. עוד עוגיה. עוד שניצל של אמא. זהו זה. אני מוכנה לזה
שוב.
חוזרת חזרה. יד נדחפת עמוק לתוך הגרון. מקיאה שוב. נושמת.
מקיאה שוב. נושמת. ולא מסוגלת להפסיק.
העיניים מתחילות להיעצם. המוח מפסיק לחשוב. כל החדר מסתובב
מבלי טיפה של אלכוהול או חומרים כימיים כלשהם. פשוט אני. חיים.
הכל. הקלה עצומה.

בבוקר לא אוכלת כלום. בצהרים אמא כבר מכריחה. אני אוכלת יפה.
באמת יפה. את כל תפוחי האדמה והבשר שהיא הכינה במיוחד בשבילי.
ובשביל שתהיה מרוצה עוד יותר אפילו גם קצת סלט ירקות קצוץ דק,
כמו שאני אוהבת. היא לא מסתכלת ואני חוטפת עוד עוגייה. עוד קצת
גרעיני חמנייה. היא מסתכלת שוב. אני שבעה. היא הלכה כבר.
מתחילה לבלוס מכל הבא ליד. ואז? אז מרגישה שוב את התחושה
המוכרת ורצה לעבר חדר האמבטיה. פותחת את הברז. שלא ישמעו חס
וחלילה את המעשה הנורא. אני יודעת שזה נורא. אני מנסה להפסיק.
דוחפת את היד עמוק לגרון. מקיאה. וחוזר חלילה.
ימים שלמים של אכילה בלתי מרוסנת והקאה מקלה עוד יותר. החיים
ממשיכים כרגיל. יוצאת בימי שישי. מבלה. צוחקת. נהנית. פשוט לא
מעכלת שום דבר. תרתי משמע. האם יש בכלל מה לעכל?

מתחילה להרגיש חולשה. כבר לא מסוגלת לרוץ יותר ממאה מטר מבלי
ליפול או להרגיש סחרחורת עצבנית. כולם מסביב פתאום. "תזמינו
אמבולנס" מפה, "תשפכו עליה מים" משם. מי מהם בכל יודע? אף אחד
לא. מועלית על אלונקה אל עבר אמבולנס צפוף ומובהלת עם סירנה
לביה"ח. מחוברת לצינורות. צועקת. בוכה. דוממת. מטורפת. זהו זה.
כבר לא מרגישה דבר, אפילו לא את אינספור המחטים שחודרים מבעד
לגופי. כבר אין מה להרגיש. מה זה גוף בכלל?
הימים חולפים לאט, והדקות נספרות כל פעם מחדש במן תקווה שיעברו
מהר יותר. מחכה להרבה ובעצם לכלום. כל כך הרבה סובבים ובעצם
שום דבר אמיתי. ממתי למישהו אכפת? אני ככה כבר שנתיים. אוכלת
מקיאה. אוכלת מקיאה. אוכלת מקיאה. ושוב. ושוב ושוב. אטימות
סביבתית. אטימות חברתית. אטימות משפחתית. כלואה בתוך עצמי.
כלואה בתוך גוף שלא רוצה אותי כלל. הנשמה מנסה לצאת ע"י
ניסיונות פתטיים של הקאה פשוטה כביכול. זה באמת לא פשוט כל כך.

הם מכריחים אותי לאכול. בהתחלה זה סתם פרוסה של לחם מאתמול
בצהרים. אח"כ עוד יוגורט מזעזע שאלוהים יודע מאיפה הם הקריצו
אותו. משגיחים שלא אלך לשירותים לבד. משטר דיקטטורי בודאי פחות
נורא מזה. פחד מוות. פחד ממוות. לא מפחדת. כן פוחדת. לא יודעת.
יודעת. מטורפת.
מצליחה יום אחד להגיע לשירותים לבדי. מוציאה את הכל, בלי לחסוך
בדבר. מסתלקת. בורחת. עוזבת. חוזרת למקום ממנו באתי. חוזרת
הביתה רק כדי להיווכח שהכל נשאר כשם שהיה. מזוייף. כל כך הרבה
בובות פרווה מחכות לי על המיטה. ברכות מטופשות של החלמה מהירה.
והרבה שוקולדים. פעם הייתי מכורה. בעצם - אני עדיין. רק מוצאת
את הדרך ליהנות הנאה כפולה. הגוף שלי בגד בי. ואולי אני בגדתי
בו. לא יודעת דבר. מפחדת לדעת.

ממשיכה בסדר היום המטורף. מונוטונית. הכל כבר אוטומטי. אוכלת.
מקיאה. וחוזר חלילה. אוכלת. מקיאה. כבר לא אוכלת. רק שותה.
מקיאה מים. נוזלים. נהיית לבנה. חיוורת. השיער מתחיל לנשור.
הציפורניים מתפצלות. המחזור כבר הפסיק לפני כמה חודשים, כבר
הפסקתי לספור. חלשה. דועכת. משוגעת. ילדה טיפשה שהחליטה להרוס
את עצמה. יושבת מול אסלה מטונפת בעצמה. מסתכלת. בוהה בלא כלום.
מסיימת את הכל בלי שום טיפת בושה.