עזרן בוכה בטלפון. שחררתי לו את אזיקי הרגלים כשהגענו אל בית
החולים. עכשיו אשחרר לו גם את אזיקי הידיים. הוא לא יברח. יש
לו חודש עד לשחרור, בלי השליש. באנו, לקחנו מספר, אנחנו
ממתינים לאחות האחראית. בינתיים, ניגש אל הטלפון הציבורי,
לעשות שיחת טלפון אסורה. אני עצבני. עינים בלתי-רצויות ישזפו
אותנו ואני אחטוף ריתוק.
הוא בוכה ואחיות טרודות חולפות, מעיפות מבט מהיר וממשיכות,
אנשים מסתכלים וחוזרים לחכות מאחורי העתון שלהם. התקשר הביתה,
לספר מה קורה אתו. אבא שלו ענה ואבא שלו שיכור. שומעים את קולו
צייצני, במרחק פסיעה או שתים. שר משהו בזיוף עילג, אולי
במרוקאית. אין למי להודיע דבר.
עזרן מרכין את ראשו ומקשיב. מנסה ליצור קשר, למסור מידע, דרך
האלכוהול. משימה בלתי-אפשרית. הוא קצת גבוה, העזרן הזה,
ורזה-שלוד. מבנה גוף טיפוסי של משתמש. עצמות אגן עגולות בולטות
בעד מכנסי המדי-אלף-בלאי שלו. פניו סחופות, אין מילה אחרת
לתיאורן, ותספורתו קצוצה, תחת הכומתה הקרועה.
הוא מתיאש. מניח את השפופרת על כנה ומסתובב אלי. פניו נבונות
מדי ועיניו מוזרות. אין בהן בוז מלעיג ומתריס כלפי החנון
הלבנבן השומר עליו. הוא פושע עצוב שאין עוד בלבו שמחת זדון. כל
קריירה נמאסת עליך באיזשהו שלב, אני מניח. והוא אינו עוטף את
נפשו בחציצת שחצנות כאילו-עליזה, מגן מפני שאול הכיעור והרוע
שהוא עצמו אחד מיציריו.
אני לא משלה את עצמי. הוא עבריין-עבריין, עזרן. אחד מני מעטים
בקרב עדר הפרחחים העלובים הגודש את הכלא, הראויים לתיאור
הכל-כך נכסף הזה. עזרן יושב על סמים ולא לשימוש אישי. עזרן
מסוגל להוציא "דוקרן", "לדפוק כוסא על הפנים" למישהו, אם צריך.

הוא שולף סיגריה ומוצא עובר אורח שידליק אותה. גם סיגריות יש
לו. מומחה להשגת איסורים.
קוראים בשמנו, לבוא אל הרופא. האחות אומרת לעזרן לכבות את
הסיגריה שזה עתה הדליק. הוא זורק אותה. עישן שתי שאיפות, אולי.
עוד בזבוז אחד, קטן.
יש לו זיהום בכף היד. שום סיפור מיוחד. לא ניתן להפיק מדבר
שכזה כלום. אפילו פינוי לבית-החולים נמצא בהישג ידו של אחד כמו
עזרן בלבד, על שטות כזו. פותחים לו את התחבושת. חותכים.
מנקזים. מחטאים. חובשים. זהו, גמרנו.
במכונית אני נכנס פנימה אתו, לתוך התחום המסורג. לא צריך צרות.
הוא מושיט ידים בציתנות אל האזיקים. קורס-יושב, ברכיו הגרומות
כמעט בגובה עיניו, ומעשן.
"לפני שמגיעים חזרה, אתה מעיף את הסיגריות", אני אומר.
"לא לדאוג", מחייך עזרן. החיוך סודק את פניו להרבה קמטים
היקפיים, "על החמש האלה לא יפלו עלי".
הוא דוחף את החבילה אל מפשעת מכנסיו.
"עד שנגיע זה ירד עוד יותר למטה", הוא אומר, "לא ימצאו את
זה".
הוא צודק. בין שק האשכים לפי הטבעת יש מקום להרבה דברים
מועילים. רוב הסוהרים לא ישלחו יד לשם.
הוא משעין את ראשו אחורה, מטה אותו אל הסורגים ומסתכל בי במבט
אופקי כמעט.
"איך החיים, טר"ש אורי גביש?" שואל עזרן. עיניו מחפשות,
פולשות, כעיניהם של הנוטים למות.
הוא נמאס עלי.
"הנה. הגענו. סגור גם את האזיק השני על הרגל. בוא".
הוא מקפץ למטה במדרגות הרכב וצועד אתי בצעדים קטנים אל שער
המכלאות. מעמידים אותו מול הקיר ומחפשים. חפיף. זה עזרן.
האזיקים אצלי ביד. גמרתי אתו. עוד חודש הוא ישתחרר ויפתח תחנת
סמים בשיטת הכספומט, בעכו, עם חברים.

ואני זוכר.
כשירדתי משער המכלאות, בצעדי נעל כבדה על אספלט חם, היתה השמש
רחוקה וקרניה השכובות מאירות את העמק היפה ואת פנינת הסירחון
אשר הוטלה בו. הרב-סמל-הבכיר כבר הסתלק, תודה לאל. ציפור
שנחבטה בשנאי שעל העמוד חושמלה ונפלה מתה על המדף מכוסה
הלשלשת. ואני ירדתי אל החדר ונשכבתי במדי ובנעלי על המזרן
הבלתי מוצע להמתין לעלית המשמר, והדומיה הצטלצלה מכל עבר.