זו לא ממש יצירה.
אפשר אפילו לומר שזו פיסת "חרא".
לא תהיה פה שום כתיבה יצירתית ושום צנזורה,
רק מילים שמכאיבות ושצריך להוציא אותן איכשהו החוצה
ורצוי לא מול מי שאני מכירה.

כמה זמן זה הגיוני לסבול? חודש? חצי שנה? שנה?
פשוט שאני אדע למה לצפות, כי בינתיים זה בלתי נסבל,
רואה איך הכל חומק מבין אצבעותיי ואין לי שום יכולת לשנות את
זה.
שנאה וקינאה, אלו שני הרגשות העיקריים כרגע בחיי,
שני הרגשות הכי מסריחים שקיימים בעולם המגוחך הזה.
כל אחד מהם הופך את בטני שוב ושוב,
כאילו מזכיר לי כמה שאני זבל.

הלוואי שיכולתי למות בשקט, שמישהו היה נוטל את חיי.
כי זה גדול עליי. אין לי מקום בעולם הזה.
לא מבחינה מקצועית ולא משום בחינה אחרת.
אין לי מזל באהבה או בשום דבר אחר.
אני אפס. אפס מאופס.

מרחיקה אנשים. שונאת את כולם ולא מסוגלת אפילו לומר להם את
זה.
כמה פאתטי.
אני פאתטית.

בבקשה, אלוהים, אם אתה שומע אותי,
תיקח אותי מפה (או שתיקח אותם, ואתה יודע היטב למי אני
מתכוונת),
כי אין מקום לכולנו בעולם הדפוק הזה.