מביט מסביבו, בדירתו, במיטתו, המיטה שעליה היה נוהג לתנות
אהבים בעבר עם אימה של לוסי.
בתקופה מסוימת זה היה הדבר היחיד, אשר אהב לעשות עמה, עד שגם
זה נלקח ממנו. נזכר בתנועות, באברים הערומים, בידיים, ברגליים
החלקות, בשפתיים חושניות. אוטם חושיו, נשכב לאחור ונכנס אל
הזיכרון כשם הוא מתרחש זה עתה. הוא זוכר את הפעם הראשונה שהם
שכבו, היו מאוהבים אז. הוא זוכר איך היה נחוש לגרום לאותו רגע,
להיות הרגע המופלא ביותר, עבור שניהם. רוזלינד לא שכבה עם גבר
אחר לפניו, הוא הראשון שלה. באותו לילה הוא הציף את החדר בנרות
מסוגים שונים. מהקטנים, עד הגדולים שבהם. מהרגילים עד הריחניים
והצבעוניים שבהם.  החל מלטפה, מנשקה. ואט המשיל את הדמיון
למציאות, כך שהכל נראה כהתגשמות חלום שיכור מצוף האהבה.  
בשארית כוחה הדוהה המשיכה לתפס מעלה. מורטת עצביה, כדי להגיע
אל ההתנפצות, של עמקי השבי. אין עוד הרבה, הסוף אט קרב. נושכת
שפתיה הרטובות אך לא מרוק, מזיעתו הנוטפת עליה. מתאמץ גם הוא,
אך לא בשביל עצמו, מסייע לה לרעוד מהנאה קסומה, שלא ציפתה לה
מעולם. רק עוד פעם אחת. הנרות סביבם יוצרים בו חשק עז, לטפטף
על ביטנה המתאמצת שעווה חמה, רותחת. חדל ההקרבה, ידו פסקה
מלהרטיט והועברה,  אל עבר פי נר לבן גדול. נטמנה ידו בו- פתיל
בוער, מסביבו שעווה, שעוד לא התקשתה. הוצאה ידו עם חופן לוהט
ומימי. מרח את העיסה הסמיכה והחמה על בטנה, בתחילה בעדינות
ואחר כך בפרעות, שאין כמותה. ממשיך לגרות אותה לאפשר לו את
הבלתי נמנע כעת, אך היא מפוחדת כל כך, שמא יכאב. "לא יכאב לך
איתי דבר לעולם" הבטיח מזה ימים וכעת חזר על הבטחתו, "אפשרי לי
להעניק לך את הביקור המושלם בעולמות, שלא חשת ולא חשבת מעולם
שקיימים". מעביר ידיו מבטנה אל גבה, אוחז בקולה בחזקה מפרת
אמון, כי מכאיבה היא. היא לא אומרת דבר, הוא מבין זאת כהסכמה
גלויה וצפויה. יושב על בטנה, רוכן אל צווארה ומנעים לה
בחושניות. אוהב לטעום אותה, תמיד אהב. אט מגיע אל פטמותיה
הזקורות מלטף אותן וטועם. היא מתחתיו, מחייכת, מפוחדת כולה
מהעתיד לבוא ושותקת. מביטה בו בהתרגשות ובציפייה. התמסרות
מוחלטת. הוא יורד מטה, לבטנה המימית, הרכה, הדקה. אוחז בגבה
בחזקה ומצמיד את בטנה התחתונה אל פניו. היא חשה, שהיא אינה
מסוגלת להמשיך בצורה האיטית הזו יותר, דוחפת את ראשו בעזרת
אצבעותיה למטה. הוא מחייך לעצמו, אך היא אינה רואה. רטיבות על
העיגול הקטן שבתחילת נרתיקה, גורמת לה להתפתל. תוחב את פניו
במיציה, מתנשק עם שפתיה התחתונות, בהערצה ובשיגעון מטריף. כעת,
הוא נעצר. מחזיק איבר זקור וחם בפתחה. פוסק את רגליה החלקות
ומגרה אותה. אינו מחדיר, גורם לה לרצות את זה כל כך, והיא
מתענה. הוא מסובב את הדבר הקשה סביבה, מרפה מאחיזתו לפתע. ידיו
מונחות בצדדים, על ברכי רגליה המקופלות. מצמיד מעת ואז מרחיק
אותם, עוד פעם, ובעדינות ובאיטיות, שלא הייתה כמותה- תוחב
מתענג נכנס אל הורוד שבה, אל העמוק שבה. לא כואב לה, אפילו
מאיצה בו לעוד, אך הוא אינו מגזים, נחוש לקיים את שתי הבטחותיו
הקשורות, לחוסר כאב ולראיית עולמות שלא ביקרה בהם. עניה ועניו
נעוצות באהבה זה בזו. חיוך קטן וערמומי על שפתיו- זהו, כולו
עטוף בה בהצלחה, הוא בשיא פעילותו מסרב עדיין, להרשות לעצמו את
התענוג הגדול. בעוד שהיא לא מפסיקה מלהיאנח שוב ושוב, כשרשרת,
כפתיל נע, כהרגשת מחץ רצופה, שוב ושוב גמרה, בעוד הוא מתאמץ
לעצור את שלו, כדי לפנקה עוד ועוד.
  הוא אינו פוקח את עניו, למרות שמחשבותיו נטשו אותו. או אולי
הפוך הוא הדבר, אולי הוא זה, שנטש את מחשבותיו.  הוא מתעלם-
מסרב לזכור, איך נישואיהם התדרדרו במורד אין סופי-  גם עתה
אינו מובהר לו לחלוטין, היכן ואיך הוא הסתיים. לו רק הדברים
האחרים מסביב היו ממשיכים ויחסיהם המיניים, לא היו נפגעים
בעקבותיהם. אך לא כך היה הדבר. לא באשמתה- כששכבו, היה זה קצר
במטרה עיקרית להרגיע את דחפו המשתולל, של גבר ההולך ומתבגר. כך
זה נגמר.