ואני מחכה לך.
ערה בלילות מול חלון פתוח, וחושך שהוא בלתי נגמר.
קר עדיין, למרות שכבר קיץ, אני יושבת עטופה בשמיכה.
לעתים כמעט ומרגישה את ידך, מנחמת, מונחת על כתפי, רפויה.
שבריר שנייה ומשב רוח מקפיא מחזירים אותי למציאות.
לקרקע שמושכת אותי אליה, אולי לתוכה.
ואני נרעדת. צמרמורת עוברת בגופי, כאילו זה עתה עברה בתוכי רוח
הרפאים שלך, מותירה מאחוריה צחקוק ילדותי ורסיסים מלבי,
מכתימים את השטיח.
עם בוקר נפרשת השמש בשמיים, אני ממאנת לתת לקרניה לחדור.
אם אתן להן לגעת,יומסו כל שכבות ההגנה ואני אבין. שאני לבד.
שאפילו הנצח קצר לעומת הלילות שאוכל להמשיך ולשבת,צמודה לחלון,
מחכה לך.
זו שגרה מונוטונית, בשלב מסויים אני כבר לא שמה לב, שדמותך היא
צלי. שכל מחשבה, כל רגש, כל מעשה, בסיסם היא דמותך.
מנסה להזכר באיזה שלב של סיפור האגדה הארור הזה  התפתתי כל כך,
סוממתי מאבק הפיות הטובות, מאפשרת להן לתפור את צלך לחיי, ללבי
התמים המבקש אגדה (אבודה), עם סוף טוב וחיוך.
ולזמן מה באמת היינו אגדה, ראשך על בטני ואני מספרת,
שובה ונשבית בקסמים רחוקים.
אבל עכשיו, עכשיו זו רק אני, והכסא, החלון, והלילה.
אגדה עצובה, ללא סוף, בלי חיוך.
רק אני.
לבדי.
מחכה.






הכתיבה שלי ואני עוברות תקופה לא קלה. זה אחד הדברים השלמים
היחידים שהצלחתי לכתוב בחודשים האחרונים. אני לא מתיימרת
להאמין שזה שלם או מושלם, אבל זה משהו, חזרה איטית לעצמי, אני
מקווה...