קטע מתורגם מסיפור  Last Day Of The Last Furlough.
(1944).
בייב הסתובב על הצד השמאלי וניסה להירדם. שכב ככה איזה עשר
דקות והסתובב על הצד הימין. גם זה לא עזר. אז הוא קם, הלך בתוך
חושך החדר, החליק על איזה ספר, ובסוף מצא את הסיגריה
והגפרורים. הוא הצית, שאב מהסיגריה כמעט עד הכאב, ותוך כדי
שאיפת עשן הבין שעוד רוצה לומר משהו למאתי. אבל מה? הוא התישב
על קצה המיטה וחשב על הכל טוב טוב לפני לשים את החלוק.

  "מאתי", אמר הוא בשקט אל תוך החושך שלא היה בו אף אחד, "את
ילדה קטנה. אבל אנשים לא נשארים ילדות וילדים קטנים למשך הרבה
זמן... הנה, אני למשל. לא תספיק לומר מילה והבנות כבר עושות
איפור ובנים מתחילים לעשן ולהתגלח. אז הילדות הזאת, היא נגמרת
ממש מהר. היום את בת עשר; את רצה לקראתי בתוך השלג ואת שמחה -
איך שאת שמחה! - להחליק יחד איתי במזחלת בספרינג-סטריט, ומחר
כבר תהיי בת עשרים, ובנים יחכו לך בסלון בשביל לצאת איתך
לאנשהו. את לא תשימי לב איך פתאום תתחילי לתת טיפ לסבלים,
לחשוב על שמלות יקרות, להיפגש עם בנות בבתי קפה ולהתפלא למה זה
עדיין לא פגשת בחור הולם. וזה בסדר... אבל הכי חשוב שאני רוצה
לומר לך, מאתי, אם אני בכלל מסוגל לומר משהו זה דבר הבא: מאתי,
תנסי לשאוף להכי טוב שיש בך. אם את נותנת מילה לאנשים, הם
צריכים לדעת שזאת המילה הכי אמיתית בעולם. אם תצטרכי לגור בחדר
יחד עם איזו חברה ללימודים עצובה, תנסי לעשות אותה פחות עצובה.
אם פעם תיגש עליך איזו זקנה מאלו שמוכרות מסטיקים ברחוב, תביאי
לה דולאר, אם יהיה לך; אבל רק אם תדעי לעשות את זה בלי
להתנשא... זה כל העניין! הייתי יכול לומר לך הרבה דברים, אבל
מפחד להגיד יותר מדי שטויות. את עוד קטנה, מאת', אבל אני יודע
שאת מבינה אותי. את תהיי חמודה כשתגדלי. אבל אם לא תכלי להיות
בחורה חכמה ונאה, אני לא רוצה לראות אותך מבוגרת... תהיי בחורה
חמודה, מאת'...
  בייב הפסיק לדבר אל החדר הריק. פתאום התחשק לו לדבר עם מאתי
עצמה. הוא שם חלוק, כיבה את הסיגריה במאפרה וסגר אחריו את
הדלת.
  במסדרון, לפני החדר של מאתי דלק אור, וכשבייב פתח את הדלת,
החדר נהיה די מואר.  הוא ניגש למיטתה והתישב על הקצה. ידה
הקטנה של מאתילדה הייתה מונחת מעל השמיכה. הוא לקח אותה ונידנד
קדימה ואחורה בעדינות, אבל מספיק שהילדה תתעורר. היא קצת נפחדה
ופקחה את העיניים, אבל האור בחדר היה רך ולא מסנוור.
  "בייב", היא אמרה.
  "היי, מאת'", מילמל בייב קצת במבוכה, "מה את עושה?"
  "ישנה", ענתה מאתי בהגיון.
  "רק רציתי לדבר איתך", אמר בייב, "רציתי לומר שתהיי ילדה
טובה".
  "אני אהיה, ביב", היא כבר התעוררה והקשיבה לו מרוכזת.
  "או קיי", אמר בייב באטיות, "טוב. ועכשיו לכי לישון".
  הוא קם ורצה לצאת מהחדר.
  "בייב"
  "ששש!.."
  "אתה הולך למלחמה. ראיתי הכל. ראיתי איך דחפת את ווינסנט עם
הרגל מתחת לשולחן. כשקשרתי לו את השרוכים. ראיתי הכל".
  הוא חזר ושוב התישב על קצה המיטה. פניו היו רציניים עכשיו.
  "מאתי, אל תספרי לאמא", אמר הוא.
  "בייב, רק על תיכנס תחת אש! אל תיכנס, שומע?"
  "לא, אני לא איכנס, מאתי", הבטיח בייב. "תקשיבי, מאתי. לא
צריך לספר לאמא. אולי אמצא דקה ואגיד לה בתחנת רכבת. רק את אל
תספרי לה כלום, מאתי."
  "טוב, בייב, רק אל תיכנס תחת אש!"
  "אני לא, מאתי. נשבע לך שלא איכנס. אני בר-מזל", אמר בייב.
הוא התכופף ונישק אותה נשיקת לילה טוב, "עכשיו תישני", אמר הוא
ויצא.
  הוא חזר לחדר שלו והדליק את האור. אחרי זה ניגש לחלון ועמד
שם עם סיגריה ביד. שוב ירד שלג, כל כך סמיך, שפתיתים נשארו
בלתי נראים עד שלא נחתו, תפוחים ולחים, על אדן החלון. אבל
מוקדם בבוקר יהיה קר יותר, וואלדוסטה תימצא את עצמה מכוסה
בשמיכה צמרירית עבה ונקיה.
  "כאן הוא הבית שלי", חשב בייב. "כאן הייתי ילד קטן. כאן
גדלה מאתי. כאן אמא תמיד נגנה בפסנתר. אבא שלח כדורים קטנים
במגרש גולף. כאן גרה פראנסיס, ואני שמח שהיא כזאת, כמו שהיא.
ומאתי ישנה בשקט. האויב לא בא, לא מעיר ולא מפחיד אותה. אבל זה
מה שיכול לקרות אם לא אצא עם רובה לקראתו. ואני אצא, ואשמיד
אותו. הייתי רוצה לחזור. כמה שהייתי רוצה לחזור!"