את הסיפור הזה כתבתי כשהייתי בדיכאון עמוק. בדרך כלל הסיפורים
שלי הם לא כאלו מוזרים... אני לא ממש אוהבת אותו כי כתבתי אותו
בבת אחת ואחרי זה לא ערכתי אותו ולכן הוא קצת מבולגן אבל בכל
זאת פירסמתי אותו.

"אני אוהב אותך."
"באמת?"
"באמת באמת! אוהב הכי בעולם!"
הוא לחש לי בקולו העמוק והביט בי בעיניו הירוקות, הגדולות,
המהפנטות, שפתיו מרפרפות על פני, נוגעות - לא נוגעות בי
כשלבסוף נישק אותי בעוצמה ובתשוקה, עיניו כה קרובות אליי עד
שלא הצלחתי  לחשוב...

"עדי! את חולמת... את לא איתנו" קולה המעצבן של שוש, המורה
והאגדה קטע את חלומי. נשאתי עיניים מעריצות לעבר המורה עד שהיא
התרצתה וחזרה לספר לכיתה על העלייה. דברים שהתרחשו לפני כ"כ
הרבה זמן... דברים שלי אין חלק בהם, לא נוגעים לי וגם לא
מעניינים אותי.
"אני באמת חולמת. דברים כאלו לא קרו ולא יקרו לי" ניסיתי לשכנע
את עצמי לחזור להביט במורה אך מחשבותי שוב סחפו אותי לעולם
אחר, מרגש ומסעיר הרבה יותר מעולמי שלי. לא רציתי לחזור לעצמי,
רציתי להישאר בעולם שיצרתי לעצמי. עולם יפה, מלא באהבה. עולם
בו יכולתי להיות יפה, מושכת, נחשקת ולא אותה ילדה סתמית שהייתי
במציאות.
למה אף אחד לא מבין אותי?! למה כולם קוטעים את החלומות היפים
שלי?! תנו לי לחלום בשקט!

המשכתי להרהר בדבר בעודי הולכת לעבר ביתי אחרי עוד יום רגיל
ולא מעניין. נמאס לי מהשיגרה! אני רוצה להמריא למקום אחר!
הגעתי הביתה. במשיבון חיכתה לי הודעה מאמא. היא שוב תחזור
מאוחר "יש לי ישיבה חשובה! השארתי לך במקרר ארוחה. כל מה שאת
צריכה לעשות זה לחמם אותה. אני אחזור יותר מאוחר, ביי מתוקה".
לא התחשק לי לאכול. הלכתי לחדר שלי. כל החברות שלי נורא אוהבות
את החדר שלי... הוא מעוצב בסגנון מעודכן, חדיש. תמיד כשאמא
שומעת על איזה רהיט חדש ו'מגניב' כמו שהיא אומרת, היא רצה
לקנות לי אותו. הכל כדי שאני ארגיש בעניניים. הבטתי בחדר.
בכיסוי המיטה היפה, בשידה החדשה, בארון המלא בגדים.
שנאתי אותו.
לפתע נכנס בי התקף זעם. קרעתי את הכיסוי מהמיטה וקרעתי את
הסדינים, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים, מרגיעה את עצמי,
מדמיינת שוב ושוב את אותה סצינה שחשבתי עלייה קודם, בשיעור של
שוש. פתחתי עיניים ופתאום ראיתי אותו עומד מולי, את אותו נער
יפה, עם העיניים הירוקות והגדולות. "בואי עדי... בואי איתי...
אני זקוק לך... אני אוהב אותך..." קמתי מהמיטה והלכתי אחריו.
הוא הוביל אותי לעבר חדר העבודה של אבא, הוציא מהמגירה השנייה
אקדח והניח אותו בכף ידי. הבטתי בו. מופתעת. דמותו של הנער
נעשתה מטושטשת "בואי... בואי איתי..." בידי הפנוייה אחזתי
בחוזקה בידו, לא רציתי שהוא יעלם לי. "חכה!" צעקתי בכל כוחי
כשידו הרפתה ודמותו נעלמה. לקחתי את האקדח, עצמתי עיניים חזק
חזק, נשמתי את נשימותי האחרונות...
ולחצתי.