אוגוסט 2001


אהבה גדולה עלתה בי עכשיו אליך, ואינני מצליחה להבין למה דווקא
עכשיו עלתה.
גם איני מצליחה להסביר לעצמי למה אני צריכה להבין: למה,  ולמה
דווקא עכשיו.
האם ההבנה מביאה לי שליטה גדולה יותר על חיי ?  
אולי היא המגבילה אותי מעשית דברים באופן ספונטני, ואולי היא
המאתגרת אותי ומאפשרת לי להתמודד עם הפחדים שלי. כאילו, אני
רצה במירוץ מכשולים בלתי ידוע ואני משרטטת במוחי את הקורות
שבדרך, מתמודדת עם החשש שמה אפיל אחת מהן, וכל זאת, תוך שאני
נמצאת כבר  בעיצומו של מירוץ וניתקלת בקורות המוזרות ביותר
שהחיים מזמנים לי.

אני יושבת מול מסך המחשב ומתגעגעת למבט ולנגיעת היד בידי.
אני כולי שקועה בידיים והאצבעות, כאילו הן עומדות בזכות עצמן.

הן המקרבות, הן השולטות, הן האוחזות, המלטפות, ואפילו בוכות
כאשר הן מנגבות את הדמעות מהעיניים, ומרגישות את ההשלה של הרגש
מתוך העפעפיים.
הן מנהלות את חיי, כאילו חיוני שאשב עכשיו ואקלדד את מחשבותי
על גבי במקלדת ואספר לך דברים אלה.
אני חושבת שמאז ומתמיד היה לי יחס מיוחד אליהן אחרת איך אפשר
להסביר כי איני נוהגת להניח להן.בזמן ישיבות הן מציירות
ומשרבטות או אני מגוללת בהן ניירות כשאיני מעסיקה אותן בדבר
אחר, נהגתי לעשן ואהבתי את מגע הסיגריה בהן ובין לבין כססתי את
ציפורני. כיום, משחדלתי מכך אני סתם מציקה להן, מחטטת, מקשקשת,
בונה, מפרקת...

איני זזה ממקומי אבל האצבעות שלי חיות בפני עצמן.
הן מרגישות את החושנות של החיים. זה הדיבור של הגוף הנגוע
בשיחה בשרנית עיצבית בשפה שהיא רק מורגשת ואינה נשמעת לאוזן.
יש בשפה הזו יותר מאשר פרשנות ריגשית, יש בה גם רמה ערכית של
אימון, בטחון,  שמחה, כאב, עוצמה או חולשה. שפה מהירה כאילו
נעה במקביל למחשבות שלי. אני תמהה אם היא מאפשרת לי לחיות בכמה
רמות של הכרה באותו פרק זמן, ובכך ניתן לי לחוות מבלי לחשוב כי
איני דורשת מהמוח הסברים למעט סיפוק ההנאה שלי ברמת החוויה
נטו. האם זו דרך בה אני מתעתעת בעצמי ?  גם אם כך, אני נהנית
ממנה, היא מאפשרת לי לחיות במלוא חושי באותו שבריר של שניה.

אני חושבת שהצער שאני מצערת בימים אלו על הזקנה שלי הוא החשש
בין היתר מפני האובדן הפיזי של היכולות שלי להרגיש, של אובדן
החיישנים הפיזיים של גופי ולא רק מראם.
אני אוהבת את הרכות שמתלבשת עם השנים על גוף האדם, עם זאת אני
לא אוהבת את המראה שלי כשהבגד הזה עוטה את עצמו עלי. שמלת הגיל
הפיזית מחברת אותי יותר מדי לעבר, לפעמים שבהם הבגד היה נראה
יפה הרבה יותר .
אין לי צורך לחיות בעבר, אני גם לא אוהבת את החיים בעבר אולי
לכן אני מתוסכלת. כאילו ההוכחה לכך שאני מוצלחת וראוייה טמונה
בדמותי לפני עשור שנים.

המחשבה הזו מחזירה אותי שוב לידיים ולקצות האצבעות.
המראה של הגופות הצעירים שמולי מדבר אלי דרכן, האם האצבעות שלי
רוצות או לא רוצות לגעת.
הן תמיד רוצות לגעת ולמשש דברים יפים. הן אוהבות לגעת בפסלים
של שיש חלק למשל.
איך אפשר לכלל להסביר מה אני מרגישה בתוכי כאשר אני נוגעת
ומרגישה משהו שאני אוהבת. אוהבת אפשר לחשוב שזו מילה שמסבירה
את היופי ואת התחושה. היא לא. היא נותנת ציון, שיפוט למה שאני
מרגישה אז.
אני לא יכולה להסביר אפילו לעצמי מהו שאני מרגישה כאשר אני לשה
ומעצבת בגוש של חומר כשאני מחליקה עליו בידי. זו תחושה שגורמת
לי עונג.
זהו, אולי המלה עונג היא השפה של כפות הידיים שלי של האצבעות,
בדיוק כמו השפה של הגוף.
מסיבה כלשהי אני נותנת לידיים חופש גדול יותר מאשר לכל איבר
אחר בגופי, ולכן אני חווה דרכן יותר בתדירות גבוהה יותר מאשר
כל איבר אחר של גופי. אולי.

אז כשאמרתי שהאהבה שלי גואה אליך עכשיו, כנראה אני מדברת על
העונג שאני חשה מעצם היותך, מעצם היותך עבורי ברגעים מסויימים,
מעצם הידיעה שלי על קיומך ממה שאני חווה ממך בתוכי בגופי
ובמחשבותי, את הדברים שאתה מאפשר לי להפיק מעצמי, את הדברים
שאתה מפיק מעצמך שהינם מיוחדים בעיני.
את עצם היותך אתה.
יופי מעורב עם עונג, זו התחושה החוגגת בי עכשיו.
ואנא אל תדבר איתי עכשיו על אוהבת יותר מדי.  כל מלה אחרת
תתקבל בברכה.


מגי