בחור צעיר, בערך בן עשרים ושתיים, יושב על כורסה שחורה באמצע
סטודיו גדול. בפינת הפה שלו  הוא מחזיק סיגריה לא דלוקה. חוץ
מהכורסה  וראי ארוך בפינת החדר, אין שום דבר מסביבו. הוא יושב
ומסתכל ישר. הוא נראה עייף. הוא שולח יד אל תחתית הכורסה
ומוציא מכונת גילוח. הוא מגלח את ראשו ומנקה את חולצתו משאריות
השיער.

הוא חושב לעצמו מה הביא אותו למצב הזה. הוא נזכר באביו,
ובחטאיו ומאחל לו לחוות את ההווה שלו עוד אלפי פעמים: חיים
נטולי כל סיפוק. חיי כסף. חיי עבודה. ימים ארוכים מלאי ריקנות.
לקום אל זרועות עולם בו אתה נאהב רק על ידי אמך. נשוי ליצור
הכי מכוער שהאל ברא. להיות מושא השנאה של פרי בריאתך. להיות זר
לתחושת אהבה. לא להיות מודע למה שאנשים יכולים להעניק. לא לדעת
מה זה אושר. לא לדעת מה זה להרגיש נאהב. לא לדעת מה זה לגרום
למישהו להרגיש טוב.

הוא נזכר באם, שניסתה להוות תחליף. ניסתה עד מחלה. המוות
הראשון שלו.

הוא נזכר באהובה, שגם היא הייתה אובדן גדול. ולמרות שעברה כבר
שנה, זה עדיין כואב.

והוא יושב וחושב - אם עץ נופל ביער ואין אף אחד שישמע אותו,
ואם קליע חודר לעור ואין אף אחד שיוציא אותו ואם יש מישהו
שנורא רוצה לאהוב ואין מישהו שיאהב אותו, אז בשביל מה כל זה?

והנה יש צלצול בדלת, הוא ניגש לפתוח. זהו אסף, חבר טוב. אסף
מושיט לחברו צבעוני שחור. זה מצחיק את שניהם. הבחור חוזר
לכורסה ומתיישב בעוד אסף מתיישב על הרצפה.

'אני רואה שהסתפרת' אומר אסף והבחור מהנהן בחיוב מינימאלי. 'מה
זה כל הדיכאון הזה? בסך הכול מוות'. הם מתחילים לדבר על כדורגל
והריכוז של הבחור בשיחה הולך ודועך. אסף מנסה להחזיר אותו
למסלול תקשורתי כלשהו. הבחור מתנצל ואומר שהוא ממש מקווה שהוא
יספיק לעשות את כל הדברים שרצה לעשות לפני שהוא ימות. וזה לא
סתם דיכאון כי המוות המדובר יתרחש בעוד ארבעים דקות.

זה מקובל על כולם כי זוהי ההחלטה של הבחור. ואם הוא לא רוצה
בקיומו, אין סיבה להכריח אותו. ונכון שיש מוסר ואתיקה ואלוהים
ואחריות חברתית ומצפון וכל מיני דברים כאלה אבל... 'החלטה זו
החלטה ואין לי למה יותר. ואתם יכולים להגיד לי שאני עדיין ילד
ועוד לא ראיתי כלום, ותגידו שאני אודה לכם כשאחגוג שלושים
ועדיין אהיה חי אבל אני שבור ליותר מדי חתיכות עכשיו ויכולת
הסבל שלי... הגיעה לשיאה. אני לא יכול. ואני  גם לא רוצה'.
ואיך אפשר לכפות חיים על אדם שהחליט לוותר על ההצעה המפתה.

ואסף אומר 'טוב.' ומחזיר מבט ממושך לרצפה. מה עוד אסף יכול
לעשות? אז הוא ישאל עוד שאלות. כי שקט זה דבר אסור. אסף שואל
אם אבא בא להיפרד. הבחור אומר שאבא לא דיבר איתו מאז יום הולדת
שמונה עשרה. 'מה קרה ביום הולדת שמונה עשרה?' שואל אסף.
'ביקשתי ממנו מתנת יום הולדת והוא סירב.
'מה ביקשת?'
'שימות.'
אסף שוב קובר את מבטו ברצפה. כמעט כל דבר ישתיק אותו. אולי
כדאי שישמור את השאלות שלו לעצמו.

יש דפיקה בדלת. אסף פותח את הדלת, בפתח עומד אדוין, השכן
מלמעלה. 'אסף, זהו אדוין, הוא חולה סרטן שגר פה ממול'. אסף
לוחץ לו את היד ומציע לו סיגריה. אדוין מסכים כמובן, כי 'כמה
זה באמת משנה עכשיו?' אסף הולך וגם החולה הולך. לאף אחד אין
יותר מדי זמן להציע לבחור ולמה לבזבז זמן יקר על משהו שיהיה
חסר חיים מחר בבוקר.

הם משאירים אותו לבד. זה בדיוק הזמן למעשים רעים, זה במילא לא
ישנה.
רוב הדברים שיקרו בשעה הקרובה לא ישנו כלום מחר.

דפיקה בדלת. ידית מורדת. אובדן מספר שתיים. הדינאמיקה השנייה,
הבלונדינית שנתנה המון גן עדן ולא מעט גיהינום. והיא מתיישבת
והיא מתנצלת על הכול ומה זו החוצפה הזו, הוא חושב לעצמו. מאיפה
האומץ לבוא לכאן, לפני שהוא עוזב, ולשמח אותו? עכשיו צריך
דיכאון. עכשיו צריך עצב. לא מבטים ולא ליטופים ומה זה השיחה
הזו? זה באמת משנה לו באיזה עיתון את עובדת? או איזה כלב
אימצת? אז את מאושרת? את חושבת שהוא יהיה מאושר כי את מאושרת?
איך את לא יודעת שזה לא באמת עובד ככה? שמאחורי ביטוים כמו
'אני שמח בשבילך' עומדת אך ורק קנאה? איפה הזכות שלו למות
עצוב? איפה הלגיטימציה לאפטיה נתעבת? מי הרשה לך להביא את
החיוך שלך לכאן?

והוא מזמין אותה כמובן ללילה אחרון. ובמילותיו האחרונות לחיים
האלו מבקש בקשה אחרונה. שיר שתשיר לו עד שיירדם. כי הוא עייף.
'תשירי ואז תניחי לי. ואל תעירי בבוקר כי אין למה לקום'. ואל
תרגישי רע כשהוא לא מתעורר. כי אחרי הכל, זה מה שהוא באמת
רוצה. והכול יהיה קל מעכשיו. 'בעולם ללא אבות, בעולם ללא
אהבות,  איך יכול להיות סבל?  והעצב המלאכותי שבסוף הזה הוא
אשליה. דברים יהיו יותר טובים מעכשיו.' הוא מבטיח.

וכמה נוח להבטיח כשאתה יודע שלא תחיה לקיים. הוא מדליק את
הסיגריה עם המצית שלה, נאנח ואומר  'תשירי לי שיר'.