אני שונאת להרגיש שאני צריכה לכתוב ואז לכתוב איזה משהו חסר
ערך ושיטחי שמגעיל אותי בקריאה שניה. אבל מה לעשות, אם המוזה
לא באה לנטלי, נטלי תבוא אל המוזה. נו בערך.
אז אני יושבת וכותבת משהו שבימים טובים ניתן לקרוא לו מונולוג,
ומנסה למצוא סיבה למה אני כותבת את זה. אני מרגישה צורך לכתוב,
אבל המחשבה של כתיבה מעוררת בי גועל כרגע. אני לא יודעת למה.
האם השתניתי בכלל? אני חושבת שכן. כבר כמעט שנה לא כתבתי כמעט
כלום.. מעלה דברים ישנים לבמה במין תקווה נואשת שאולי זה מה
שיחזיר לי את המוזה. אבל היא נטשה. אולי היא בכלל לא מתכוונת
לחזור. אז אולי זה בכלל מונולוג פרידה. מעין סיום של פרק
בחיים, כזה שאני לא ידועת אם אני רוצה בכלל לחזור עליו.
כתיבה.
זה באמת משהו טוב כל כך כמו שכולם אומרים? משחרר? קראתם פעם את
מה שאני כותבת? ניסיתם להבין מאיפה זה בא? למה אני לא מסוגלת
לכתב שומדבר שמח? אולי בגלל שזה תמיד יצא מטופש ולא לרוחי. אני
כבר לא יודעת, כנראה שטוב לי מידי עכשיו מכדי לכתוב, אני
חושבת. אני בעצם כבר לא יודעת. טוב לי או רע לי... סתם. הרגשה
סתמית שמתמצה בשיחות אל תוך הלילה עם אנשים שאני אוהבת מאוד.
מונולוג.
מה זה בכלל? למי אני כותבת את זה. ומה זאת ההתפלספות הזאת?
שמתי לב שאני מתחילה לזיין את השכל בדברים כל כך לא חשובים וכל
העמוד שלי בבמה מלא בכל כך הרבה שירים פלצניים כביכול שאנשים
רעים יגדירו כזבל של ממש.
קשה לי לומר על כתיבה בכלל שזה זבל, אבל זה גם לא כל כך רחוק.
בתכל'ס, זה רגשות ורגשות משתנים - לא משנה מה. אז אני מבולבלת
או מתוסבכת עכשיו או השד יודע מה, אבל אני יודעת דבר אחד :
כשיהיה לי רע שוב אני אחזור לכתוב. מעניין שאני כותבת פתאום
עכשיו. מוזר שאני כותבת עכשיו, כי טוב. טוב לי, באמת! די לומר
לי שלא.


15.8.03