"ואולי הכאב הזה יהיה שקוף כדי שלא יראו..."

ועיניה הם כמו מראה לתוך הכאב העמוק
כשהיא משחזרת לעצמה את הרגע, את אותה שניה
בה ידעה את אשר קרה
ולא יחזור...

היא רוצה להשתגע, להתפרץ, להשתולל
כאילו אין אף אחד אחר חוץ ממנה
וגם זה כבר לא משנה ...
היא רוצה לכעוס, לשנוא, לבכות,
להאשים...
אבל השיגעון נבלם בפנים
עוצרת את הכאב שיזחל לו רק בתוכה,
הרי היא כבר אמורה להיות שמחה...

למזלה צבע הדמעות הוא אכן שקוף, והם לא רואים
באוטו מאחורה כששומעים שירים
אולי מרגישים, אולי הם יודעים
שהיא נזכרת
באותו רגע, באותה שניה
בה ידעה את אשר קרה
ולא יחזור...

וזה לא קשה להבין
כשאתה רואה אמבולנס
אין הרבה מה לנחש
וכשאתה צועק
"זה לא יכול להיות!"
והכאב מתפרץ בחוזקה לכל הגוף
עד למצב של חוסר תחושה
סחרורת ורגע אחד שבו הזמן נעצר
שתיקה קצרה שבה אתה מבין יותר מידי.

והם מחזיקים אותך חזק
ולא אומרים דבר
מסתכלים בפני ביצה
זה לא קשה להבין
את אשר קרה
ולא יחזור...

מכאן ממשיכים הלאה
והכאב,הגעגוע, הם איתך בצד
הולכים לכל מקום
כבר הפכתם לחברים
החלטתם איך מסתדרים
מתי נפגשים ונפרדים
הכל כבר סוכם.

עוד אבן...    פחות אבן...
מתבגרים ומפסיקים

מתבגרים ומבינים...