יום העצמאות ה-53 למדינת ישראל.  את ואני נולדנו בתש"ח.
אני והמדינה. איכשהו בשנים האחרונות ההשוואה בלתי נמנעת. מצבה
של מי טוב יותר.
רק לפני כארבע שנים עוד העזתי להוסיף את המשפט "אני בגילה של
המדינה אך נראית יותר טוב". הבוקר, אני עומדת מול הראי
באמבטיה. במבט ראשון ללא הכנה מראש נשקפת דמותה של סבתי חנה,
כמעט אחת לאחת. טרם הספיקותי" ללבוש" את פני הבוקר.
סבתא חנה היא מושג במשפחתנו.  להווי ידוע שמשפחתנו מוכת הגנים
השמנים, נושאת על דגלה השלילי את דמותה הבלתי נשכחת של סבתא
חנה.
"רק לא להראות כמו סבתא חנה" היא מנטרה הנישאת מאם לבת
במשפחתנו .
סבתא חנה היא התגלמות כל מה שאינך רוצה להיות. עבת בשר להלל ,
בוכיה כערבה ומלאת טרוניות כגאולה כהן אחרי הסכם אוסלו.
"את כל כך דומה לסבתא חנה" משפט ששמעתי פעמים כה רבות במפגשים
משפחתיים.
בימי רזון, אני נעלבת קמעא, אך בטוחה שפשוט לא מפרגנים לי את
מבצע הדיאטה האחרון שהוכתר בהצלחה.
בימים של בין הרזונות, שהולכים  ומשתלטים ללא מצרים על שנים
וחדשים, אני מזקירה סנטר (כפול?) ואומרת  "תודה על המחמאה"
בציניות הראויה ומתרחקת כמטחווי קשת ממחפשי הדמיון הכפיתיים,
שרובם משתייכים, אבוי, לקנדידטים לדיאט דודו.
היום יום הולדת לאלונה.
לאחר מקלחת וצבעי הסוואה, סבתא חנה מטשטשת והולכת . אני סוקרת
את דמותי מהזוית המחמיאה ביותר : שער בלונד חיטה (כך מצויין על
קופסת  צבע השיער), תספורת קארה עם פוני. עיניים ירוקות
והבונוס של סבתא חנה - פנים חלקות  מקמטים. לעתים כשאני מביטה
בראי איני מסוגלת להתמקד בדמותי הכללית. אני נוטה לראות פרטים.
לרוב אין חבור בין פני לגופי. כל אחד לגופו. בכלל מבט בראי,
לעולם יהיה כרוך בהכנה נפשית מסויימת. החיפזון מן השטן. אין
להיתפש בלתי מוכנה. אין לי מושג כיצד נראית דמותי בתנועה , פני
במימיקה או למצער, אחוריי.
אני נחושה להרגיש טוב היום. יום הולדת עבורי היה  מתמיד יום
עגום ומדכדך. איני זוכרת את הגיל המדויק בו הפך יום ההולדת
למעין יום זיכרון. יום בו אני מעלה באוב את כל ההחמצות, צובעת
בצבעים קודרים  את ספור חיי ובעיקר חשה בדידות תהומית בלתי
מוסברת. יום הדין הפרטי שלי. לצערי, לא הצלחתי גם כאם להפוך את
יום ההולדת של ילדי ליום מאושר וחגיגי. בניגוד לחברותי שהשכילו
להפוך את ימי ההולדת של ילדיהן לפסטיבל משופע במתנות והפתעות,
דבקתי אני במסורת המשפחתית של "לא לעשות עניין מימי הולדת".
מעולם לא הפתיעו אותי במסיבת הפתעה, לא פצחו בשירי יום הולדת
ושלל מתנות מקושרות בסרטים בבוקר יום ההולדת שלי. גם לא הבוקר.
מה בכל זאת נשתנה הבוקר הזה?
בחרתי להרגיש אחרת. בעצם האם אינני מרשה לעצמי לחזור לדגם
הנושן?
נדמה לי שאני אכן חשה שוני. לא עוד יום מספד, אלא יום שהבטחתי
לעצמי ליהנות מבלי לצפות לגדולות ונצורות מהסובבים אותי.
אינני מצפה למתנה מדני בעלי. יותר משלושים שנות נישואין ולא
עלה בידי לחנכו.
בשובו הביתה הוא חותם את שפתי בנשיקה רבת משמעות, "יום הולדת
שמח" הוא לואט באזני. ידיו ריקות. לא אתן לסיטואציה הידועה
מראש לקלקל את מצב רוחי המשופר. השעה כבר 6:30 ואני עומדת
במשימה , כמעט לוקה במחלת העליזות.
הטלפון מצלצל. "שלום בת" אומרת אמי,"יום הולדת שמח. מה שלום
כלת השמחה?"
"תודה, תודה. לא. הילדים עדיין לא התקשרו. "
"מה זה, שוכחים את אמא ביום ההולדת?"
לא. אני שלווה ורגועה גם הורי לא יצליחו להפר את עליצותי הבלתי
נלאית.
ובכל זאת כבר 10:00 בלילה והילדים טרם התקשרו?
מה קורה עם אמיר ועומר ילדי שפרחו מן הקן.
תוגה קלה מתחילה להשתלט עלי.
הטלפון מצלצל. אמיר.
"יום הולדת שמח" ואז פתאום "תודה על האהבה שלך התמיכה
והקבלה".
"תודה ילד שלי. אתה יודע שאני אוהבת אותך מאד".
כבר 11:00 ואין כל סימן מעומר.
רק לא לשקוע שוב במרה שחורה. עוד שעה ויום ההולדת יהיה מאחורי.
רק להחזיק מעמד.
האם אני במסע כומתה? רק לא להישבר. עוד 50 דקות ועשיתי את זה.
חצות. יום ההולדת מאחורי. תחושה של הישג.
למחרת מגיע עומר וזר פרחים בידו. אני מחבקת אותו באהבה."זה
בסדר. אנחנו משפחה שלא עושה עניין מימי הולדת".