חדרו של מייקל היה חשוך, הוא ישב על הרצפה ולרגליו נר.
"מייקל?" הוא לא ענה.
התיישבתי לצדו על הרצפה והסתכלתי על הנר. הרגשתי דמעות זולגות

מעיני, לא יכולתי להפסיק את הכאב כי הרגשתי שמשהו רע עומד
לקרות
וידעתי שמרגע זה חיי לא יהיו כשהיו.
"את יודעת", הוא אמר בעצב "הנר הזה לא מחמם, הוא לא מחמם אותי,
הוא לא מפשיר אותי מבפנים... אני נגמר".
הפכתי את שעון החול שהיה מונח לצד הנר.
"התרופות כבר לא עוזרות וגם אם כן, למי איכפת? למה לדחות את מה
שגם ככה יקרה?"
בלילה שכבתי על המיטה ולא הצלחתי להפסיק את זרם המחשבות.
כל הדברים שעשיתי עם מייקל, כל הפעמים שבאתי אליו במחשבה שהיום
יהיה זה היום האחרון לחיי ויצאתי מביתו בהרגשה שאולי יש סיכוי,
אולי יש סיכוי קלוש לשינוי, לחיים טובים יותר.
נזכרתי באותו יום נוראי שהוא סיפר לי: המבט הזה, הוא היה שבוי
בין תסכול עמוק לדיכאון כבד, הוא היה רחוק עד כאב.
הרצון העצום שלי לתפוס אותו חזק-חזק ולא לעזוב, לא לתת ליום
להיגמר,להפוך את כל הלילות לימים, לחודשים.. לעולם לא להפסיק
את הפיכת שעון החול.
יום אחד, בשעות בוקר מוקדמות ישבתי עם מייקל על חוף הים, הוא
אמר לי בקול שבור, "תזכרי, חפץ דומם הוא תמיד חי ונושם. יום
אחד אולי יהיה זה אני".
הוא תפס את ידי בחוזקה, נשען עלי, עצם את עיניו היפות והעצובות
ובמעין קול רגוע-מפחיד שכזה אמר, "לא קר לי, לא חם, לא טוב, לא
רע, פשוט לא.
אני כבר לא מרגיש דבר, עזבתי, אני כבר לא קיים, לא פה.
אני לא כלוא יותר בתוך הגוף הזה. המלאך הקטן והיפייפה, הוא כ"כ
טהור, הוא מחבק אותי, הוא תופס כה חזק והוא יראה לי.."
"מייקל, תפסיק בבקשה.. גם אני אחבק אותך, אני אתפוס אותך
חזק-חזק
ולעולם לא אשחרר, רק תגיד שתישאר".
הוא המשיך, "המלאך הקטן יראה לי מקום טוב. האור הלבן, אני רואה
אותו ברור כל כך, הוא... סוחף... אותי..."
"מייקל? מייק? מייקי?
לא!
זה לא יכול להיות.
תפקח את העיניים היפות שלך,
תחייך,
לא, בבקשה...
מייקי, בבקשה הישאר!"

הדופק פסק.
הדמעות נמשכו.