אני נפגש עם חברים וחוזר הביתה לפנות בוקר, עם איזה ספר טוב
ביד. אני לא יודע, כבר שלוש שנים שלא קראתי ספר, זאת אומרת,
אחד כזה שהוא לא בשביל עבודה לתיכון, אחד שאני באמת רוצה
לקרוא, ומתכוון להנות ממנו, לברוח.
אז אני נכנס הביתה ונוחת על המיטה. מתחיל לקרוא, וקולט שאני
כמו איזה בלרינה מזדיינת, רוקד על הבמה, מצחיק את כולם, מראה
כמה שאני מושלם וכמה שאני יודע מהחיים שלי.
עד שמגיע השלב, שאני נופל, ויורד מהבמה לאיזה וודקה לימון.
ואיך אני לא אפול, כשמצד אחד אומרים לי שזה בסדר לעשן ואני
יכול להיות אמיתי לידם. ומצד שני זה רע לבריאות אז אני צריך
להפסיק. ויש גם את הצד השלישי, שאומר שעישון זה סתם התלהבות.
ויחשבו שאני וואנבי- מנסה להיות או לא יודע מה. ושאני סתם עושה
את זה בשביל תשומת לב.
ושלא תחשבו לא נכון, אני די שונא את זה שהמטאפורה הכי טובה שלי
היא על בלרינה. אני לא בוחש בקפה או בתה, או במה שזה לא יהיה.
אני פשוט בחור פילוספי.
אני מתרפק על המיטה עם איזה ספר טוב, מוציא ווינסטון לייט,
ומעשן.
בחדר, כדי לא להתפלסף יותר מדי על כל הצדדים, רק לבד.
ההורים בחו"ל, האח בצבא, האחות באיזה מסיבת פיג'מות.
אז אני לגמרי לבד בבית, ובכלל בחיים, אבל זה לא שאכפת לי או
משהו, כבר נהייתי אדיש לגבי זה, זאת המציאות.
אחרי שהסיגריה נגמרת, אני ניגש למגרה, מוציא את הקססה החדשה,
ומעשן בניחוחות. למרות שאת זה כבר יכולתי לעשות ליד החברים.
כי סמים ואלכוהול זה בסדר, אין צדדים. אם אתה על הדברים הקשים
אז זה כבר לא צחוק ולא התלהבות, זה החיים.
שואף לריאות ומחזיק בפנים כמה שניות, שיעבוד יותר טוב.
שכל ארבעים ושניים החומרים המסרטנים יעלו למוח.
ולפני שאני כבר שם לב, שוב מופיעות כל הבלרינות.
ואם זה היה במצב אחר, כבר ממזמן הייתי גורם להן ללכת מכות.
אבל לא, אני מקפל את שולי הדף וסוגר את הספר.
אחת מהבלרינות שואלת למה אין לי חברה.
ואני כמו תמיד עונה לה, שעדיף לי לבד, ולהתחלק בעצמי עם מישהי
זה ממש לא מתאים, וזה ממש לא אני.
וחוץ מזה, שקודם באה הפילוספיה בגרוש,
ורק אחר-כך בא הריגוש.
וחבל שהפילוסופיה אף פעם לא נגמרת.
כי אולי אם הייתי קצת יותר כמו כולם, כבר הייתי מוצא מישהי.
אחת מהבלרינות האחרות, בלונדינית כזאת, שנראת קצת כמו אחותי
הקטנה, תוקעת מרפק בראשונה ואומרת, שזה צריך לבוא מאהבה.
ואני שואל את עצמי, לא היה קל יותר אילו כולנו היינו מתנהגים
כמו בכיתה ה', ופשוט מתחברים. בלי סנטימטים מיוחדים, בלי אהבה
ועם הרבה הרבה קיטש.
האמת היא, שכל הבלרינות צבועות. הן מביטות בך עם עיניים נוצצות
ומעודדות אותך, כשבעצם עמוק בלב הן רק מקוות שתיכשל ותיפול,
ואז הן יוכלו לעלות לבמה.
ואחרי שאני נופל, אני רק יושב מבחוץ לאולם עם וודקה לימון,
עדיין שומע את המוסיקה של הבלרינה שהחליפה אותי, ומנסה להשכיח
אותה ממני.
פעם זה היה פשוט הדחקה או ספר טוב, אחר-כך, כבר הפסקתי לקרוא
והתחלתי להשתכר, ועכשיו, זה שניהם, סיפטומים לדיכאון.
אני לא יודע למה, אבל כשאחת מהבלרינות התאבדה, לא שמתי על זה
כל כך. תקראו לי חסר לב, או חסר רגש, ואולי באמת תצדקו. אבל זה
כבר לא מרגש כמו פעם. עם כל הפיגועים שהולכים פה מדי שני
וחמישי.
ועם כל הילדים ששותים אקונומיקה, זה כבר לא כמו שזה היה פעם.
האמת היא, שעכשיו יש את הרושם שזה סתם בשביל התלהבות, והאנשים
שעושים את זה, הם סתם וואנבי- רוצים להיות, וכבר ברור שזה
בשביל תשומת לב. אז הבלרינות התלבשו שחור שחור, עשו כאילו הן
בדיכאון וכאילו הן בוכות, כשבעצם הן רק שמחו, כי ידעו, שעכשיו,
הבמה פנויה.