אני בובת פורצלן.
קטנה ויפה.
ישובה על מדף,
פני אל הפינה.

אני בובת פורצלן שכמהה ליפול.
-להתרסק אל תהום

בתוכי אפר שחור,
מעוות  וקודר.
ואיש לא יודע-
ואיש לי ידע,
עד שאגרור גופתי אל המיטה.

הוא לפעמיים נכנס לחדר.
מלטף את פניי,
ומסרק שיערי.

והוא חושב שלא אשים לב בהעדרו.
שלא ארצה ללטפו כמחוות אהבה.

תמיד הייתי שלו,
זה גורל שנכתב בעת שנלקחתי מידיי מפסלי.
אני שלו - קשורה אליו בהסכם בן שנים.

אך בי הוא לא מבחין,
וזמן רב עבר מאז לוטפתי.
אני מבחינה בו דוחק אותי לפינה,
אל החושך.

הוא לעולם לא ישליך אותי אל התהום הנשגב.
אני הזיכרון היחד שנותר לו מזו שהעניקה לו את חייו.

אבל הכאב בי גדול ומחורר.
גדול משלו.
הבחנתי בבנות רבות היוצאות ונכנסות אל חדרו-
על מיטתו.

את ליטופיו מעניק להן כעט,
ולי לא נותר אלא להביט בקנאה.

תמיד אשאר בובת פורצלן
קטנה,יפה,תמימה-
בודדה.